חלק ממני

יום שישי בערב

שוב  המשפחה מתאספת אצל אבא לארוחת ערב

כמובן שהוא זה שמבשל.

זה התחיל בשעה 20:00 שיחה מאבא.

אבא - אחיך דיבר איתך? הוא אמר לך מתי הוא מגיע?

אני - כן אבא, הוא מגיע עוד 15 דקות לאסוף אותי.

אבא - זה לא בסדר!

אני - אולי הוא סגר את החנות בשעה מאוחרת לכן הוא מתעכב?

תדבר איתו.

אבא - זה לא בסדר, אני עומד כמו חמור ומבשל והוא מגיע בשעה

כזו לאכול (כועס)

אני - שותקת.

אבא מנתק את טלפון.

אחי הגיע אסף אותי, הגענו לבית אבא, כמובן שאבי לא אמר כלום (זה היה צפוי).

השולחן ערוך במטעמים שאבי הכין.

 פטריות מטוגנות ממולאות בגבינת רוקפור.

דגים מטוגנים, סולטן אברהים (ברבוניה) ורוטב וינגרה (אני הכנתי).

מלפפונים חמוצים, זיתים, כרוב חמוץ (אבא מחמיץ).

סלט ירקות וסלט חסה מטובל 

פלפלים אדומים מטוגנים ברוטב חמוץ.

כרובים אפויה בתנור בתבלינים.

במיה ברוטב עגבניות.

אורז לבן (גיסתי הכינה)

בשרים על האש.

לאחר הארוחה האחיינית הגדולה שלי מפנה את השולחן.

אני זו שעושה את הכלים (עדיין אין לי מושג איך זה התחיל שאני זו שעושה את הכלים)

כמובן שאחרי ארוחה צריך סיגריה.

יצאתי למרפסת לעשן, ואני צופה במשפחתי מאחורי דלת הזכוכית.

גיסתי ישובה בסלון מנמנמת, היא אישה טובה, היא סומכת על אחיבעיניים עצומות

(יש לזה הצדקה) היא מתה על אחי,זה מה שחשוב לי, שאחי מאושר, למרות הקיטורים

של אבא על זה שהיא לא מתקשרת איתנו.

2 האחיניות הקטנות שלי בנות שנתיים וחמש, 2 יפיפיות, כל אחת יפה בצורה שונה.

הגדולה מבין השתיים, חריפה, חצופה, עם המון חן שנכנס ישר ללב. אתמול היא אמרה

לי שאני קובה, עניתי לה שאני קובה גדולה ואני אוכל אותה, היא ברחה ממני כשהיא מצחקקת.

והקטנה, אשכנזיה,בהירה, מתוקה יותר מסוכר, מברברת משפטים שלמים, למות אליה! 

צבע שערה נוטה לבלונד, כשאני חושבת מאיפה היא קיבלה את צבע השער הזה אני ניזכרת

בקטנה שלי,גם היא בהירה כמוה :). 

אחיינתי הבכורה בת 12 , ילדה טובה, חכמה, שקדנית, בעלת יופי אצילי כמו ליידי,

היא כל כך דומה לאחי, לא רק במראה גם באופי.

ואבא שלי

למרות שמשפחתי התברכה במראה צעיר לגילנו הביולוגי.

הוא ניראה פתאום כל כך זקן, הוא בן 76.

סימני המלחמה במחלה ניראים על פניו, גופו ... (לא יכולה לכתוה על זה)

ולמרות ששנינו עקשנים ורבים לא מאט, אני אוהבת את אבא שלי והוא אוהב אותי.

אני תמיד נחשבתי לכבשה "השחורה" במשפחה, תמיד עשיתי מה שרציתי,וזה די ה

טריף את אבא שלי.

לפני כמה ימים קיבלתי ממנו מחמאה או כמו שהוא אומר "קופלימנט" המטפלת שלו ערביה

היא ביקשה ממנו שיכתוב לה מכתב תודה למנהלת במקום שבו עבדה.

הוא אמר לה "אני אבקש מהבת שלי שתכתוב לך מכתב, השפה שלה עשירה וספרותית"

חיכתי כשהוא סיפר לי את זה.

אני מרגישה צביטה קטנה בלב, הבנות שלי, הנכדה שלי, הן לא כאן.

הן כל כך חסרות לי.

בחודש הבא הנכדה שלי בת שנה, אני מתה על התחת שלה, היא כבר התחילה ללכת ולדבר.

אני מתגעגעת בנות שלי...

אני כל כך גאה ואוהבת את משפחתי.

מגרשת את כל המחשבות לפני שהדמעות יתחילו לטפטף.

 יאללה צריך לשטוף כלים.