חלק ממני

לפעמים אני אוהבת לחפש בבלוג שלי פוסטים, שירים ישנים שפרסמתי.

הפעם הראשונה שהתחלתי לכתוב בחיי הבוגרים הייתה לפני 6 שנים, כאן בכלוב

לא העזתי לכתוב לפני כן בכלוב או באתרים אחרים למרות שזה תמיד ניקר בי, הרצון לעלות על הדף (הוירטואלי) את מחשבותי, תחושתי, דעותי.

בילדותי היו לי יומנים, זוכרים את היומן עם המנעול? :))

זה קיים גם היום בגירסה יותר משודרגת.

היומן הראשון שלי היה כשהיתי בת 12, מענין איפה היומן כיום?

אני זוכרת כמה חששתי כשהתחלתי לכתוב בכלוב

אחרי הכל, אין לי ידע מקצועי בכתיבה

לפעמים יש לי גם שגיעות כתיב

חששתי ממה שאנשים יגידו? מה יחשבו על צורת הכתיבה שלי? הניסוח? הנושא וכו.

כיום לא איכפת לי, אני כותבת קודם כל בשבילי, ועם מישהו או מישהי נהנים מזה או לומדים מנסיוני משהו, אשרי וטוב לי, הרווח שלי הוא כפול.

אפילו העזתי וכתבתי 2-3 סיפורים, לדעתי אחד מהם הוא טוב.

לפעמים אני כותבת שטויות

לפעמים אני כותבת ברמיזות שרק אלה שמעורבים בחיי יבינו

כותבת על אהבה, ערגה

על תסכולים, כעס

על עצב, אכזבה

על אושר, ריחוף

כתבתי על משפחתי המדהימה, בנותי המקסימות

ואפילו על החתולה השרלילה  שלי גריי :)

לפעמים השירים שפירסמתי הטיבו לתאר את תחשותי ומחשבותי יותר מהמילים שאני הייתי בוחרת להשתמש בהם.

תמיד כתבתי על חלק מהדברים שעוברים עלי

מעולם לא חשפתי את הכל, תמיד השארתי משהו לעצמי.

לא מזמן מישהו שאל אותי

"עם את מוצאת/יש לך בן זוג למה את צריכה להמשיך ולהכנס לכלוב?"

תשובתי הייתה

"אחת הסיבות עם לא העיקרית להשארותי בכלוב היא הבלוג שלי, הכתיבה..."

פישפשתי בבלוג שלי ומצאתי שיר ישן, לא משמעותי אבל חביב ונעים לאוזן :)

למרות כל מה שעברתי בחיי בתחום הרומנטי והאהבה

אני עדיין מאמינה באהבה

לא משנה כמה שהיא תכאיב לי (לא כאב שאהוב עלי) ותכעיס או תאכזב

איש לא יקח את זה ממני

האהבה תמיד מוצאת את דרכה חזרה אלי

זה יכול להיות בדמות אדם שהיה בחיי וחזר שוב

או בדמותו של אדם חדש שנכנס לחיי.

אז אם יש לכם אהוב או אהובה לצידכם, מתחתיכם, מעליכם, חישבו

טוב טוב על כל מעשה שעלול להביא להם/להן כאב ואכזבה

כי זה נישאר חרוט עמוק עמוק בלב.

אני יודעת

כי גם בליבי יש עקבות של חריטות מאהבותי...