אני רוצה לצעוק לצרוח שישמעו את קולי עד לב השמיים!!
אני רוצה לבכות עד שלא ישארו דמעות
זה לא מכאב (אני לא בטוחה)
וזה לא מאושר
זו תחושת מועקה כבדה בלב, בנשמה
בלבול (כמעט והתלבשתי כדי ללכת לעבוד הייתי בטוחה שהיום זה יום ראשון)
חוסר וודאות (אני חייבת שדברים יהיו ברורים, לא יכולה אחרת)
חוסר שקט
שגורר אותי למטה
אני לא אוהבת את התחושה הזו
תחושה של ריקנות
זה מבלבל אותי
זה מציק לי
זה עושה לי רע
זה קורע אותי מבפנים ואני חייבת לשחרר את זה החוצה (לכן הבלוג ההוא)
גם לשחרר את זה החוצה בכתיבה זה לא תמיד עוזר
אני לא יכולה לשמור את זה בבטן
אני לא רגילה לבלוע את זה
כאילו כלום לא קרה וזה לא קיים
אני תמיד במצב של מודעות למה שקורה איתי או קורה סביבי
לפעמים אפילו יתר מודעות (מנתחת דברים עד היסוד)
אני לא מסוג האנשים ששוקע לדכאונות כל שני או חמישי או בכלל
אני מסוג האנשים העליזים, שצוחקים משטויות
מתלהבים מדבר כל כך פשוט כמו מראה של פרפר יפה
מהסוג האופטימי שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה ולא מאבדת תקווה
מאמינה שהטוב בדרך כלל ינצח את הרע (קצת נאיבית)
מאמינה שאהבה מנצחת, ואם לא , אז זה לא אהבה אלא משהו אחר
משהו עובר עלי
בעצם יותר מדבר אחד
שיט, אני שונאת כשזה קורה לי!
אולי זה רק סרט לא טוב שבכלל לא קיים, ואני יצרתי אותו?
אולי הכי טוב זה לחזור לישון
ומחר הדברים יראו אחרת? (לא)
