אני יושבת מול המסך מעל 5 דקות ובוהה במסך כמו מפגרת
כל המילים מתערבובות עם תחושות שאינן תואמות למילים שאני מדביקה אליהם
אני רוצה לכתוב
אני עדיין לא יודעת על מה לכתוב
אבל אני רוצה לכתוב
ואם אדייק אז יש בי צורך לכתוב
אז שמתי לי שיר באוזניות, זה מרגיע אותי, כך אני מתנתקת מהכל
אני מקיפה אותי במוסיקה
המוסיקה בשבילי היא כמו אוויר לנשימה
לא יכולה בלעדיה
אז אני כותבת, מוחקות, בוהה במסך וחוזר חלילה
וזה משגע אותי
תמיד כשאני רוצה לכתוב אני פשוט פותחת את חלון הפוסט
וכותבת ללא טיוטה ללא מחשבה מראש מה אני רוצה לכתוב
מקסימום אני עושה הגהה ולא משנה כלום ממה שאני כותבת
פאק לא יוצא לי מה שרציתי
לא יוצא לי כלום
מלבד עיסת מילים שאינה מקושרת אחת לשניה
אני לא יודעת עם לשייך את זה ליתר פרגון שאני מקבלת לאחרונה לכתיבתי
זה ממלא אותי בתחושה נעימה שאני יודעת שכתיבתי נוגעת באנשים
מצד שני זה כאילו מאלץ אותי לשמור על סטנדרט מסויים של כתיבה? (אפשר לחשוב כאילו מי אני)
זה נשמע הגיוני?
ויש לי כל כך הרבה דברים לכתוב אליהם
בעצם לא, כבר אמרתי שהכל מעורבב לי
אני עוברת כרגע שינויים בחיי
לא משהו שאני רוצה לשתף את כל העולם ואחותו
תמיד שיתפתי במה שנוח לי ובמה שרציתי
ולא בגלל ביקורתיות של אנשים
או חשש "וואא מה יגידו"
מעולם לא עשיתי חשבון לאיש
מלבד לאנשים שקרובים אלי וקרובים לליבי.
חשיפת יתר זה פשוט לא אני, לכן שם הבלוג הוא "חלק ממני" חלק שאני בוחרת לחשוף.
רציתי לכתוב (למרות שאין קשר למה שכתבתי למעלה)
שחזרתי הבייתה
רציתי להודות לחברות שלי על האירוח והשיחות והחיבוקים.
חזרתי מחויכת עם ציפיה לעוד, משהו שלא קשור לחברות שלי 😄 (אני כותבת על זה וחיוך מקשט את פני) קשור לאיזה פרסונה, לא סתם פרסונה, אלא חתיכת פרסונה שמצליח לסחוף אותי ויוצר בי ערגה לעוד ממנו... (אתה יודע מי אתה).
נו, בסוף יצא לי משהו :)
לא מה שהתכוונתי שיצא, אבל יצא.
שבוע מקסים לכולם.
