למרות היכולת הוורבלית שלי
אני מוצאת את עצמי חסרה במילים כאשר אני מרגישה
בניגוד לפני שניתן לראות בהם הכל
מעולם לא היו לי פני פוקר
כל תחושה, רגש מורגשים בפני, אם אני כועסת, עצובה או אוהבת אני לא יודעת להסתיר,
אני גם לא רוצה להסתיר את רגשותי.
היום היה יום קשה, יום של געגוע מוטרף ואי וודאות, יום שבו נסיתי להעסיק את עצמי בכל דבר אפשרי רק כדי שלא היה לי זמן לחשוב, להרגיש, כי ידעתי שאם אתמסר למחשבות על הכאב שגרמתי לך, הכאב שגרמתי לעצמי אני אקרוס, ואין מי שיושיט לי יד...
המחשבה על נסיעתי הקרבה לצפון לראות את ביתי והנכדה הפיחה בי קצת רוח חיים.
בדרכי לצפון ברכבת ישב מולי בחור שניראה בשנות 30 אולי 30+ לחייו ,מידי פעם הוא הגניב בי מבט, אין לי מושג למה.
הוא ירד מהרכבת תחנה אחת לפני, לפני שהוא נעלם הוא הניח את ידו על כתפי ואמר לי
"אני מאחל לך כל הטוב"
לאחר שהוא נעלם מעיני, הדמעות זלגו בשקט ללא קול...
