la mia passione

אני צולחת את היום הזה.

לפעמים בעליה.

לפעמים במורד.

לפעמים בדילוג על סלעים.

וקצת אפילו נמנמתי לי מתחת לעץ עם רגליים במים.

עוד יום.

עומד לו על קרחת בדשא

ובוהה מבולבל

בלחות שהשאירו הממטרות.

וככה הוא עומד לו,

בוחן את העולם סביבו

ואז

בזהירות

פוסע באומץ קדימה.

אל לב הירקרקות הלחה.

ונעלם.

בזיעה

את שרידי העייפות של הלילה.

עם הקדשה

לזה שהציץ מעט.

בהבלחות של הבלוג המנומנם הז.

מקווה שנעמו לך ההצצות.

ואוספת כוחות

לאשר יבוא.

לנשום.

לשחרר את הלחץ הקטן בכתפיים

לנשום עוד קצת

ולהמשיך...

היא האוייב של הפואטיקה.

לפחות אצלי.

היום.

השמש מדגדגת אותי...

ומזמינה אותי לקום

ואני עוד בכלל כל כך נעים לי במיטה שלי.

מתפנקת לי פה עוד טיפה.

נובע בי חשק ליצור יצירות מופת. קולינאריות.

מיניאטורות.

שמדגדגות את הלשון ואת הנפש.

בוער בי הצורך להעמיק בפרטים עד כדי ליטוף של כל קפל.

חידוד של כל פרט.

כל כך שונה לי.

נושקת את צוארי

הירח נושך את אצבעות רגלי.

הבטן שלי מתאווה. מתאווה לכוכבים.

לוקחת לי פרח סגול ומניחה. ועוד אחד. ועוד.

מתוק לי כל כך.