שיחת בוקר עם חבר במסנגר, גרמה לי להרגיש, שיחסי הכוחות בינינו השתנו לגמרי בשנה האחרונה. שיעמם לי. עייפתי מהשיפוטיות. עייפתי מהחזרה על דברים ששמעתי בעבר. הרגשתי איזו מידה של ריחוק איפה שפעם היתה המון קירבה.
וחשבתי שבעצם, לא רק איתו ככה. עם עוד שני חברים ממש ממש טובים שלי.
מרגיש לי כאילו שלושתם הישתנו לי מול העיניים. מכירה את שלושתם ממש אבל ממש טוב. אז הם היו מצליחים למלא אותי בהיתרגשות ועונג. מוטיבציה וכוח. היום ממש אבל ממש לא. הם פחות ופחות מעניינים לי. מסתכלת ורואה איך הם כלואים בחיים שלהם.
ובעצם, כשמרימה את המבט רואה שזה לא רק זה. זה הרבה יותר מזה. זה מקומות עבודה שלא עושים לי את זה היום. אפילו לקחתי את עצמי ביד והלכנו לראיון עבודה רק בשביל לבדוק. ולא עשה לי חשק בכלל. הרגיש כל כך לא במקום.
ומרגישה שקצת עצוב לי מכל זה. ככה לחץ כזה קטן בחזה, ואיזה סוגשל געגוע למקום ההוא. שמילא אותי ככה. מזהה גם איזו נימה של פחד. מה זה הדבר הזה שהלך לי לאיבוד. וכשעוקבת אחרי ההרגשה הזו, מוצאת שבהמשך של ההרגשה הזו יש מן חלל כזה, שנפתח ורוצה למלא בכיף וחברות ועונג, חדשים, ואחרים.
ואולי, בעצם, זו אני שהישתניתי, בשנה הזו. המון דברים חדשים קורים אצלי, ממלאים אותי כל כך, שלפעמים קצת קשה לעכל. כל כך הרבה, שלא יכול להיות שלא השתניתי. יכול להיות שאני פוחדת מהשינוי הזה? יכול להיות שאני מרגישה שהעוגנים הישנים, טובים או לא טובים, כבר לא עוגנים אותי? נורא מפחיד ככה בלי העוגנים המוכרים שלי. ואללה מפחיד. והחדשים מרגישים יותר כמו ללכת על הקצה... לפחות מנקודת המבט של הבוקר הזה. ורוב הזמן, לא מפחדת בכלל. אבל הבוקר הזה, מסתכלת קצת פנימה. מוציאה את הפחד מהמגירה שלו ומשחקת איתו קצת. מאווררת אותו. מבררת לעצמי איזה כוח יש לו עלי.
ורואה שהשתניתי, כן. השתניתי, אבל עד כדי כך?
לפני 17 שנים. 10 באוגוסט 2007 בשעה 6:12
