לפני 16 שנים. 3 בינואר 2008 בשעה 21:48
ככה אמא שלי גדלה לי מול העיניים
מה שהיה נכון אתמול, כבר לא נכון היום.
מה שהיה נחוש,
כבר לא משרת.
וככה במבט מבחוץ לפעמים קצת קשה לקבל.
ונוספה איזו נימה כזו של ציניות, של יאוש, של ביטול.
נוספה לה פתאום.
מוכנה להישבע שהיא לא היתה שם. בכלל לא.
איזה ויתור כזה.
ומבלבל אותי כשאני שומעת.
ונוטע חוסר ביטחון.
ועוטפת ושמה בצד.
כי אף אחד לא יכול לחלום בשבילי.
