ישב לי איזה קוץ בבית.
שנתיים ישב הקוץ הזה.
לא נורא כואב. מן גירוד כזה שלא עובר את סף התודעה מספיק בשביל לפתור.
רשת אלחוטית.
והסיסמא, אצל איש אחד ששמר עליה בסודי סודות...
וכל פעם שמדליקה איזה מחשב, יש איזה רגע כזה של זיכרון.
כל פעם שבא לבקר איזה לפטופ ידידותי, יש איזה תבלין של התנצלות.
איזה רגע כזה של חוסר אונים.
המממ...
ואז, אתמול בערב, באיזה רגע כזה של "לא איכפת לי להישאר בלי רשת אבל לא יהיה פה עוד רגע אחד עם השטות הזו", הארד ריסט לקופסא, טלפון לנטויזן וכמו קסם - רשת בלי מזכרות ובלי שטויות. בדיוק כמו שאני רוצה.
קטע כזה איך כל מני דברים נראים לי בלתי פתירים, עד לרגע שאני פותרת אותם בשניות.
*******************************
כאן ועכשיו אני מבקשת לא לשאול אותי למה לקח לי שנתיים. תודה.
נ.ב. בקריאה נוספת זה נשמע לי קצת כמו סשן של שנתיים.
לפני 16 שנים. 2 במאי 2008 בשעה 3:55
