אפילו קצת איטי כזה. אוגרת לי כוחות לשבוע שיבוא.
אורזת מזוודה.
וחושבת על תקופות לא כל כך רחוקות, שהיתה לי מתחת למיטה מזוודה ארוזה ורק רציתי לעלות על המטוס פעם אחר פעם. וכמה פעמים עליתי על מטוס בהתראה של יום. ליום... לשבוע... לקצה העולם.
ואיך שמחתי להשאיר את היומיום מאחורי.להישאב לעבודה ועשיה ואנשים ומקומות וריחות ובעיקר, להיות קצת אני עם עצמי בעצמי. לשכוח ולנוח. זוכרת את העצב כשהגיע הזמן לעלות על המטוס בחזרה.
והרגשות... לא נשארו אף פעם באותו מקום. המסלולים הנפרדים האלו, של מי שנוסע, ושל מי שנשאר. שום דבר לא נשאר במקום.
ומוצאת את עצמי חושבת פעם ראשונה מזה הרבה זמן שטוב לי ביומיום שלי עם האיזון שלי ולא רוצה ללכת לי לשום מקום אחר.ולא רוצה לזעזע. רוצה לשמור את כל הטוב הזה. בצמר גפן. ולהגן עליו בכל כוחי.
אבל מה, כמו שמכירה אותי ואת עצמי, פתאום התחלתי לשאול את עצמי, עם לא מעט חשש בלב, אם זה לא סימן שהכל בעצם וקצת מחוץ לשליטתי, עומד להשתנות...
לפני 19 שנים. יום שבת, 10 בפברואר 2007 בשעה 13:22