כשהייתי בן 16 דודים שלי נסעו מחוץ לעיר, והשאירו את הבית ריק. ובקשו שאני אעבור שם, לשמור שהכל בסדר. חמוש בכרטיס האשראי של ההורים, ובידיעה שיש שם מכשיר וידיאו וטלביזיה ענקית, מצאתי את עצמי עומד מול הפורנומט. כמו ילד שהבטיחו לו ממתק אחד בחנות השוקולדים, ניסיתי לבחור סרט אחד. סרט אחד שייספק את הפנטזיות שלי לחודשים הרבים, עד שהדודים יואילו סוף סוף לנסוע שוב.
אבל הפוסט הזה הוא לא על הסרט, אלא על הדרך לבית של דודים שלי. החזקתי ביד אחת את הסרט, ביד השנייה את המפתח וקיוותי שאף אחד לא יעצור אותי בדרך. הלב דופק, הזין עומד, ההתרגשות נפלאה ואני מתאפק לא לרוץ.
לקח לי כמה שנים ללמוד שאפשר להינות מההתרגשות הזאת. לחזור הביתה, למצוא אותה עומדת על 4, עם התחת באויר והראש על המיטה ורק למשוך את הרגע הזה. ללכת למקרר, לקחת כוס מים, לנשום עמוק ולהינות מההבטחה של הרגע.
בשנה האחרונה היו כל כך מעט הבטחות וכל כך מעט זמן להתרגש. אז שכבתי אתמול בלילה במיטה ונזכרתי בכל הסטיות הקטנות שאבדו בשנה הזאת. התחושה של האצבע נכנסת בפעם הראשונה לחור שלה, נבלעת בפנים. התחושה של הזין מגיע לקצה הגרון והאצבעות נשלחות מעצמן להחזיק לה את האף. התחושה של הפטמה בוערת מנשיכה שקיבלתי והטרוף בעיניים של שנינו. ועוד תחושות. ועוד טעמים. ועוד צלילים וגניחות ואנחות.
ועכשיו אני מרגיש כמו בגיל 16 שוב, לא מסוגל להתאפק, רוצה להתחיל לרוץ ומקווה שאף אחד לא רואה.
לפני 15 שנים. 3 באוגוסט 2009 בשעה 17:55
