אבנר הוא חבר טוב. חבר טוב מבין אותך. ואתה סולח לו, גם אם הוא לא שם כשאתה צריך.
היום הלכתי בפעם הראשונה לאכול בחוץ עם ידיד מהעבודה. שלושה חודשים אני שם, וזה הפעם הראשונה שאני יוצא לאכול צהריים בחוץ עם..., נו... ידיד.
בעבר מפגשים כאלה היו מאוד מלחיצים אותי. עד היום אני זוכר את השמירה הראשונה שלי בצבא. שמרנו בזוגות ואני התכוננתי לזה כמו לדייט. 6 שעות במגדל עם גבר אחר. הכנתי בדיחות, נושאי שיחה, וסיפור אישי. דיברנו במשך שלוש דקות ובהינו בשממה במשך שש שעות ורבע (מישהו איחר להחליף אותנו). המון זמן חשבתי שאני צריך ללמוד איך לתקשר יותר טוב עם אנשים בעקבות הקטסטרופה ההיא. לקראת סוף השירות פגשתי אותו שוב, וגיליתי שהוא היה פשוט...., נו... אדיוט.
בכל מקרה, ישבנו במסעדה, אני סיפרתי בדיחות, התאמתי את נושאי השיחה אליו, סיפרתי את הסיפור המרגש שיש לי על אמסטרדם והזונה הרוסייה. היה נחמד.
בסוף הארוחה הוא יצא מחוץ למסעדה וקרא למעלית. אני התעכבתי שניה והגעתי בדיוק כשנפתחה הדלת של המעלית. וכך, בטבעיות, טפחתי לו על השכם ואמרתי "יאללה, בוא".
הוא הסתכל עלי ברצינות ושאל 'מה זה היה?' חייכתי, קצת נבוך, ואמרתי "צ'חפה, זה סימן לידידות, אתה יודע..." הוא הסתכל עלי וענה "לא. קח את זה בחזרה" וטפח לי על הכתף. חשבתי לרגע שהוא צוחק, אבל בסוף הבנתי שלא.
היה נחמד, אבל... אבנר הוא לא.
לפני 13 שנים. 21 בנובמבר 2011 בשעה 21:37
