סגור.

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, אבל באיזשהו יום הפסיק להיות לי אכפת מהיהירות של אנשים.

אחת הפעמים הראשונות שנתקלתי ביהירות לשמה היה בטיול עם חברים. גיל 16 וחצי. נסיעה לכינרת באוטובוס, חדר באכסניה. ערב ראשון יצאנו לאכול במסעדת דגים. בזיכרון שלי, הבעלים הגיע לבוש כמו קפטן של אוניה, צולע ברגל אחת, שאני דמיינתי שהיא רגל מעץ. מבעד לשפם העבות, הציצה מקטרת. הוא גחן לעברנו ושאל מה אנחנו רוצים. אני, שתמיד היה לי פה גדול, שאלתי ראשון אם יש לו בורי. הוא תקע בי מבט שקברניטים שומרים למלח צעיר, שבמשט הראשון שלו הקיא את נשמתו. על הנעליים שלהם. ואמר - בורי זה דג ים, אתה ליד הכינרת, אתה מעדיף דג מים מתוקים. התכווצתי בכיסא והסכמתי. אני מניח שהייתי מסכים גם לזוג נעליים שהם דגו אתמול, אם הוא היה מציע.

אחר כך למדתי שיש יהירות אבהית. למשל, בפעם ראשונה שקניתי חליפה ועמדתי מול המראה הענקית בחנות. הבעלים עמד מאחורי, מביע שביעות רצון מהחליפה שמדדתי ומאיך שהיא יושבת עליי. יש משהו מיוחד בחליפה טובה. היא גורמת לך להאמין שוב בחיים בכלל, ובבני אדם בפרט. תוסיף לה עניבה, ואתה מאמין שהשלום בר השגה. בכל מקרה, כפתרתי את הכפתורים, והכנסתי ידיים לכיסים. הבעלים, שבזיכרוני, נראה כמו גרסה עוד יותר איטלקית של אנטוניו בנדרס, שם לי יד על הכתף ואמר: 'בחליפה, סוגרים רק את הכפתור העליון... אבל זה בסדר, אתה תלמד'.

אבל הפרס על אומנות היהירות שמור למוכרי תכשיטים. יש מוכרת אחת בפדני שהצליחה לשדר במבטים בלבד ש - 'אתה אפילו לא יכול להרשות לעצמך להסתכל על זה... אולי תלך למקום אחר, נגיד לטויס אר אס'?

עם הזמן למדתי לשחק את משחק היהירות חזרה. לפעמים אין ברירה, בטח בישראל. ממרצים בפקולטה אפילו ציפיתי ליהירות מינימאלית. אחרת איך יתמודדו עם 100 סטודנטים למשפטים... ולמה אני מספר לך על זה? כי הייתי אתמול במסיבה.

כן, כזאת מסיבה, את יודעת. אני כבר מכיר חלק מהאנשים. את האחרים מכירים לי. ולכן לא הפתיע אותי שהיה לי נחמד. היתה משהיא מדהימה שרקדה עם מצבטי פטמות מחוברים לקולר. קנאתי ביכולת של בן הזוג שלה להתאפק ולא למשוך בהם*. היו זוג בחורות שהתמזמזו על הבר. אחת מהן תפסה את הפיטמות החשופות של השנייה ומשכה אותה אליה בכוח לנשיקה. הפסקתי לנשום לרגע. אבנר אמר אחר כך שנעצתי מבטים כמו ילד בן 4.

אבל הפתיעה אותי מאוד היהירות של חלק מהאנשים. תנו לי להיות ברור - חלק מהאנשים היו נחמדים מאוד. חלק הייתי שמח להכיר יותר טוב. וחלק היו סתם יהירים. ולא, אני לא מבין למה. אתם לא מוכרים לי כלום, ואני לא קונה. ואולי יותר מהכול, אני לא מתרשם. אני יודע כמה קשה לכם לצאת מהמיטה לפעמים. אני יודע שלפעמים אתם רוצים להשתיק את הקולות בראש. למלא את החור בנשמה. בקיצור, אני יודע מאיפה אתם באים. גם אני בא משם.

אז אם אני מחייך אליכם, זה לא בגלל שאני רוצה משהו חזרה. לא לקחת, לא לתת. אני מחייך כי אני לא צריך להעמיד פנים. כי באותו רגע קטן נחמד לי ואני משתף. כזה פשוט.



*באותו הרגע שהתוודיתי בפני אבנר על קנאתי, בן הזוג ההוא הפסיק להתאפק ומשך.