פעם חשבתי שפוסט שנכתב, אסור לשנות. כי דברים שיצאו מהלב הם כמו תמונה. אפשר לשפץ אותם בפוטושופ, לרטש שגיאות כתיב. אבל ממש להחליף את התמונה בתמונה אחרת זה רמאות וזה לא מנומס.
אבל זה הבלוג שלי, ומותר לי לשנות את הכללים ומקסימום אני אאשים את חוסר שעות השינה.
שלחתי הערב הודעה לאבנר 'ערה?'. זה תמיד מצחיק אותו. אבל הוא עסוק עם אחת מהשרלילות שלו, ולא עונה, אז מצאתי את עצמי לבד. בקטע הזה, של להיות לבד, הסאביות יותר חזקות מאיתנו. קודם כל הרשת החברתית שלהן היא ממש רשת. היא שומרת שהן לא תיפולנה. לנו, יש בקושי כרית ליפול עליה, על הישבן. אבל יותר מזה, סאבית יכולה להיות לבד. תן לשולט לבלות 3 ימים לבד, והוא יתחיל להצליף בעצמו*. סאבית יכולה לחכות שלוש שנים לגבר הנכון.
במקום זה, אני עוצם לאט את העיניים, נושם עמוק. כל השבוע חיכיתי לרגע הזה. לסוף שבוע. אבנר בילה תקופה קצרה בכלא. הוא תמיד אומר שלחופש אין מחיר, אבל יש לו תאריך. ובשבילי, התאריך הזה הוא יום חמישי בערב. כשהסוף שבוע עוד מלא באפשרויות, בירה, נשים ופנטזיות. עוד רגע אני יוצא מהמיטה. הולך להתקלח, מתגלח, שם בגדים נקיים. רק קר לי עכשיו, אז אני אשים שמיכה על הרגליים. שמיכה נעימה... ענן חמים עושה לי סמיילי. צליל מוכר ברקע... מאיפה אני מכיר את השיר הזה, שמעתי אותו פעם. הנה זה שוב חוזר על עצמו... כן זה הצלצול של הטלפון שלי... ! אבנר! מה, בירה? עכשיו?
טוב...
*או בדגלאס הדג.
**במחשבה שניה, למה אין יותר מסיבות בית בדס"מיות? או שצריך לעשות מנוי של קבע, בשביל סיכוי להזמנה?
לפני 12 שנים. 15 בדצמבר 2011 בשעה 11:30
