סגור.

דפוקה. דפוקה אני. מיכל אומרת לעצמה. עומדת במסדרון, מחפשת שעה את האור. והאור לא נדלק. הם הזמינו אותה לשעה תשע, ועכשיו כבר תשע ורבע, והיא שוב מאחרת. דפוקה. מוצאת את הכפתור, מחייכת לעצמה ולוחצת. כלום לא קורה. עדיין בחושך. מחליטה שאין ברירה וזה כולה שלוש קומות. ובכלל, יש מספיק אור. מתחילה לטפס במדרגות. כמה דקות אחר כך היא מגיעה אל הדלת. אולי זאת הדלת הנכונה. מדליקה את האור בטלפון הנייד. לא כתוב כלום על הדלת. מעצבן. אבל זה חייב להיות פה. הם אמרו לה קומה שלוש. וזה קומה שלוש, לא? נושמת נשימה עמוקה, ודופקת על הדלת.

הדלת נפתחת, וילד בן ארבע מסתכל עליה, עם בובת ברבי. 'את מיכל?' הוא שואל ולפני שהיא עונה מוסיף 'זאת מנועל' -
מאחרי הדלת היא שומעת גבר אומר 'עימנואל, עימנואלה, תן למיכל להכנס, היית כבר צריך להיות במיטה, לא?' - 'לא רוצה לא רוצה לא רוצה!' בלי לשים לב היא מחייכת. זה לא מה שהיא חשבה. זוג מהכלוב, אין אור במדרגות. היא היתה בטוחה שמשהו הולך לקרות. ובמקום זה, עימנואלה הברבי פותחת לה הדלת.

הבעל מופיע מאחורי הדלת, היא מכירה רק את הכינוי שלו, ולא יודעת מה להגיד, אבל הוא כבר מחייך 'תכנסי תכנסי, זה בסדר, הוא תכף הולך לישון'. אפשר להגיד עליו שהוא קצת מקריח, היא חושבת לעצמה. טוב, הרבה מקריח. אבל הוא מחייך חיוך נעים, לוחץ את היד שלה ביד גדולה, ומושך אותה פנימה. בפנים היא מגלה דירה... נו, פשוט דירה של משפחה. כלום לא מזכיר את הכתיבה של האישה על סשנים עם קיין. כלום לא מזכיר את הכתיבה של הבעל על שרשאות. היא מחפשת, לא. יש ספה גדולה חומה, שולחן ערוך במטבח. ולגו על הרצפה. ועוד לגו על השטיח. ועל השולחן. בעצם, יש לגו בכל מקום. וריח של לחם. הריח של הלחם עושה בה שמות. היא לא אכלה כלום מהבוקר... הבטן שלה מקרקרת. היא מובכת נורא. מצחקקת. הבעל מחייך חיוך גדול. 'זה בסדר, יש המון אוכל. ופה מותר לעשות קולות. ילד! למיטה!'

רבע שעה אחר כך היא כבר יושבת ליד השולחן. האישה במטבח, זה לפחות מה שהיא מבינה מהקולות... מקווה שזה באמת האישה ולא איזה עבד ניקיון או משהו. חושבת על זה ואומרת לעצמה 'דפוקה'. ואז היא שומעת אותה אומרת, 'הסתדרת עם האור?, כמה פעמים אמרתי לך שצריך לסדר את האור!' מיכל מופתעת. זאת הסאבית הטוטאלית?, זאת היא מהסשנים במרתף? מוזר. 'אל תתייחסי אליו. הוא יודע שהוא צריך לסדר את האור. סליחה. נו, תגיד לה'. הבעל מחייך חיוך גדול 'בסדר בסדר, מחר בבוקר, מחר בבוקר אני אסדר את זה, טוב?' האישה מחייכת, ומיכל מרשה לעצמה לבחון אותה. טיפה מלאה, חזה גדול, מחשוף טיפה גדול מדי. כמו כל אישה שניה בכלוב. אבל חיוך חם. 'נעים מאוד', משיטה יד ללחיצה. אבל לא אומרת את השם שלה. מוזר, היא חושבת לעצמה. 'נעים מאוד, מיכל' היא מדגישה. אבל האישה מחזיקה את היד שלה, מחייכת ואז מתיישבת.

הם נחמדים, פשוט נחמדים, היא חושבת. וחוששת. תמיד היא חוששת. הם מקניטים אחד את השנייה, ומיכל מצחקקת. הבעל אומר לה משהו, אבל היא חלמה, 'יופי מיכל', היא חושבת לעצמה. משהו עם מלח, הוא ביקש שאני אעביר את המלח? 'אז את מכירה את הבדיחה?' הבעל שואל, 'איזה בדיחה?' היא עונה. 'על פליטת הפה הפרודייאנית?' ומבלי לחכות לתשובה ממשיך - 'בני זוג יושבים לארוחת ערב, ולבעל יש פליטת פה פרויידיאנית, במקום להגיד - 'תעבירי את המלח, מותק, הוא אומר, את הרסת לי את החיים, כלבה מרושעת'. האישה מחייכת ואומרת, 'כמה פעמים תספר את הבדיחה הזאת. אה?'

הם עוברים לסלון לקפה והאישה מתיישבת לידה על הספה. הבעל שואל מהמטבח 'כמה סוכר?' - 'שניים' היא עונה טיפה בקול רם ומיד דואגת. 'אני מצטערת, הילד ישן...'
האישה עונה 'זה בסדר, וחוץ מזה - מחר הוא נוסע לשבוע לסבא וסבתא שלו, לא רוצה לישון, לא צריך - חופש שלו זה החופש שלנו'. מיכל מסתכלת על הסלון, ושמה לב שבמקום שולחן, יש תיבה גדולה מול הספה. איפה הם מצאו כזאת תיבה גדולה, היא חושבת ומנסה להזכר בפעם האחרונה שהיתה באיקאה. היו להם תיבות כאלה? זה בטח לא נוח, היא חושבת לעצמה. לשים כוסות תה על התיבה... במקום זה היא שואלת - 'אז איזה תוכניות יש לכם לחופש הגדול?' האישה מחייכת 'נראה מה ייצא מתיבת ההפתעות', וקורצת לה. הבעל מופיע מהמטבח, ונותן להן את הכוסות, נעמד מאחורי האישה ומלטף לה את הראש, בתנועות עדינות. 'ילדה טובה' הוא אומר לה. 'היא שאלה איזה תוכניות יש לנו, לחופש... מה אתה אומר?' ולרגע נראה שהם מתעלמים מזה שהיא שם. הבעל עושה תנועה עם הראש, ונראה שהאישה מבינה למה הוא מתכוון. 'היא דווקא חמודה' הוא אומר בקול. היי, אני פה, אתם יודעים, היא חושבת לעצמה. 'כן, אבל היא עדיין לא מוכנה'. אני כן מוכנה, היא חושבת לעצמה, מוכנה למה? עצמה שואלת חזרה.

האישה מסתכלת עליה, כאילו הרגע נזכרה שהיא שם, מחייכת אליה ואומרת, 'את חמודה, ואת כותבת מקסים, אבל אנחנו מחפשים משהי טוטאלית'. הבעל מלטף את הצוואר של האישה, מחליק את היד שלו לתוך החזייה הגדולה שלה. האישה עוצמת עיניים. הפה שלה מתכווץ מכאב כשהיד שלו מוצאת את הפיטמה. מיכל קופצת, היד שלה רעדה והיא שפכה על עצמה תה. אופייני לי כל כך, היא חושבת לעצמה. היא שמה לב שהאישה עדיין עוצמת עיניים ונאנחת בקול רם. 'אני רוצה לנסות' היא אומרת.

האישה פותחת עיניים, מסתכלת עליה מבין שתי הידיים של הבעל, שמחזיק עכשיו את שתי הפיטמות שלה. 'תצטרכי לעבור לפה לשבוע'. מיכל ממהרת לענות, 'לחדר של הילד?' הבעל מרצין ואומר 'לא בדיוק. יש לנו תיבה'.