סגור.

יש רגעים בחיים שאני צריך אחרים. אני צריך שהם ישימו לב שמשהו קרה. ישימו לב שעכשיו אני 'לא בסדר'. שאני אוכל לבקש שישמרו עלי.

אלה אותם רגעים שבהם הרגש משתלט עלי. שבהם אני מוכן לזרוק את הכל, לבעוט בהכל. אחרי כל כך הרבה זמן של שליטה עצמית, אני לא מסוגל להזכר מתי היתה הפעם האחרונה שזה קרה לי. אולי מריבה בילדות עם אבא, כשאני טורק את הדלת ונשבע לא לחזור.

היום היה רגע כזה. אמרתי לבוס שאני אשב קצת בשקט במשרד. שאני מבקש שאף אחד לא ייכנס. שאני אעבוד קצת בשקט ואחר כך אלך הביתה ושהכל יהיה בסדר.

ישבתי במשרד, ועבדתי. אחר כך הגעתי הביתה ועבדתי. למעשה עבדתי עד אחת בלילה. במהלך הזמן הזה, ניסיתי ליצור קשר עם אבנר. אבנר, אני נופל. שים יד. אבל לא הצלחתי. סיפרתי מה קרה. ומיד נעלמתי. אבנר שואל אם אני צריך משהו, ואני לא מצליח להגיד. נתקע לי בגרון.

שנים של להיות נחמד לאנשים, לעשות חשבונות, לוודא שחייבים לי, שיהיה מי שעזרתי לו מסביב. נהייתי אומן בלהכיל. להקשיב. להבין. לחבק. שאם יגיע היום שאני אצטרך יהיה מי שיושיט יד.

נהייתי די טוב בזה. לוחץ את היד, מביט בעיניים, שמחתי לעזור, אני פה אם תצטרך, בשביל זה יש חברים. מעגלים מעגלים של טובות, זכויות, כמו הלוואה. כמו פיקדון ליום שאני אצטרך.

והיום הייתי צריך. ולא הייתי יכול לבקש.

מחר כבר יהיה יותר טוב.

מחר.