סגור.

שוב לילה חסר שינה. מחייך בנימוס. מתנצל. כשאני בא לפה, אני בדרך כלל עושה קודם סדר בראש. דברים שאני רוצה להגיד, לדבר עליהם. התחלה-אמצע-סוף. אולי לקראת הסוף משהו יפתר. ואם לא, אז לפחות יהיה שנון. אבל עברתי לילה נטול שינה. ויש גבול למה שקפה יכול לעשות בשבילי. אז הפעם אין סדר. גם לא פנצ'ליין. אולי שווה לנסות להעלות דברים בצורה שונה. מה עוד אפשר לעשות? לשתוק? כבר ניסיתי את זה.

החלטתי לשנות את החיים שלי. זה נשמע כאילו ישבתי עם עצמי וחשבתי. וקיבלתי החלטה נחושה. מעשה אמיץ. אדם בעקבות גורלו. אבל לא. המציאות הרבה פחות מרשימה. היה די הרבה, מה שמוגדר באופן קליני כ-'לא טוב'. ואני אפילו לא האמנתי שיכול להיות אחרת. אבל היה כל כך הרבה 'לא טוב', שלא היתה לי ברירה. אם אני אגיד שניסיתי הכל, זה יהיה שקר. אין לי בעיה לשקר, אבל... לפחות שיהיה שקר מוצלח. אם אני אגיד שאני מוכן לנסות את הכל, גם זה יהיה שקר, קצת יותר טוב, אבל עדיין שקר. בוא נעצור ב- 'אני מוכן לנסות'. ממילא להכשל כבר הצלחתי.

אבנר אומר שאני צריך להפסיק לכעוס על מי שהייתי. אני עונה שיש כל כך הרבה על מה לכעוס. אבנר מחייך ואומר שעד שאני לא אפסיק לכעוס, אני לא אשתנה. כשאני מפסיק לכעוס נשאר רק העצב. ואחריו תחושת החמצה. אבל אולי זאת העייפות. והרבה יותר מדי קפה.

בסדר, אני אלך לישון קצת.

לילה טוב.