סגור.

היום בבוקר התייצבתי עם נעליים סגורות על הרגליים, רשיון דנדש ביד וחשש כללי בעצמות - לנסיעת מבחן על ההונדה cbr 250*.

אני לא בטוח למה הם קוראים לזה נסיעת מבחן. האם אתה בוחן את האופנוע? או שהם בוחנים אם תצליח לא להרוג את עצמך? או שזה מבחן ליכולת שלך להתמקח על המחיר?

בסופו של דבר לא נהרגתי, למרות שצפרו לי קצת. זה לקח 3 שניות עד שהבנתי שאני צריך לשכוח את כל מה שלימדו אותי על נהיגה בשיעורים, אם אני רוצה לשרוד על הכביש. יש משהו מוזר בתהליך הזה, של אי-למידה. אבל אין ברירה.

השבוע הבנתי שיש עוד דברים שאני צריך להעביר את התהליך הזה של אי-למידה. שאלת המפתח היתה, בעצם, למה לא?

הציעו לי השבוע חיבוק. חיבוק אמיתי. בדרך כלל הייתי אומר לא. מסרב להפתח לאפשרות של משהו שונה. אבל, אז זה קרה. שאלתי את עצמי - בעצם, למה לא? ולא היתה לי תשובה. במקום תשובה קיבלתי חיבוק. חיבוק אמיתי שבא מבפנים. אחר כך, היה טוב יותר.

אז הבוקר, המוכר לקח דף נייר ורשם עליו את כל המספרים, לפני ההנחה, אחרי ההנחה, עם המיסים, בלי הצבע האדום שאי אפשר להשיג בארץ... ואני לקחתי את הנייר, קיפלתי אותו בנימוס ושמתי בתיק.

בדרך הביתה, שאלתי את עצמי, בעצם, למה לא?


*לכאורה אופנוע ספורט. למעשה מכסחת דשא דו גלגלית.