סגור.

נכנסתי היום למשרד של אבנר. נעמדתי בכניסה והסתכלתי עליו, בכדי להגיד לו בלי מילים שיש לנו עניין פתוח ושאני לא הולך עד שאנחנו מדברים. אבנר הסתכל עלי, וחזר לניירות שעל השולחן, בכדי לסמן לי שהוא שמע, שאין על מה לדבר ושאני צריך סבלנות.

'אבנר' אני אומר לו, 'אתה חייב לסגור לי את העניין הזה'. אני מדגיש את המילה 'חייב' בשביל שאבנר יבין בדיוק על מה אני מדבר, עד כמה זה דחוף, שזה בכלל תקוע אצלו כבר 11 יום, שמנהל הפיתוח יושב לי על הראש ושאבנר יודע את כל זה.

אבנר מרים את הראש למעלה, ועוצם לשניה עיניים בשביל לסמן שהוא שמע, אין לו מה לעשות, תודה שבאתי, אני מוזמן תמיד.

'אבנר' אני אומר, ומסמן בתנועת ידיים, שהוא צריך לסגור פה עניינים.

אבנר מרים את הראש שוב, ומסמן לי בהבעת פנים והרמת כתפיים שהוא שמע אותי בפעם הראשונה, שאין לו מה לעשות ושאני אעזוב אותו בשקט.

אני מבין שאין ברירה ושאני צריך להסביר לו למה אני מתעקש ולכן אומר 'אבנר' רק הפעם מהר יותר. אבנר מבין את ההסבר ועכשיו תורו לסביר לי את המורכבות הפוליטית של מה שאני מבקש, שהוא כבר ניסה לעזור לי, שהוא מבין למה זה חשוב, שזה לא תלוי בו ובכלל, מה אני בא עכשיו לעשות בעיות ולכן אומר 'זה אצל הבוס'.

אני יודע שזה אצל הבוס, אבנר יודע שאני יודע, ואם לא נעים לו ללכת לדבר עם הבוס, אז יש לו בעיה. את כל זה אני אומר על ידי 'נו?' אחד קצר.

אבנר לא ציפה לזה. אפשר לראות את זה בעיניים שלו. הטיעון האחרון שלי בלבל אותו, אז הוא עוזב את הניירות שעל השולחן, מטריח את עצמו ממש לחשוב על כל הסיפור ואומר 'נו מה, הבוס חושב דבר אחד והעוזרת שלו חושבת דבר אחר, זה מה'.

'ומי מחליט?' אני שואל, וחושב שזאת שאלה מוזרה.

אבנר חבר טוב, ויש לנו לנו דיבור, אז הוא מנמיך את הקול שלו ואומר 'הוא מחליט, אבל היא צודקת, פשוט צריך לתת לו קצת זמן להבין את זה'.

אני מחייך לאבנר בשביל להגיד שהבנתי, תודה שהוא בוטח בי ושאני אחכה בסבלנות. בדרך חזרה למשרד שלי אני חושב לעצמי שהמשפט האחרון שלו מסכם את איך שזה בחיים. אם רק אפשר היה לתמצת את זה למשפט קצר, זה היה להיט.