כפרה תמיד מתחילה אצלי קצת באיחור. רגע אחרי שאני משלים עם האשמה. זה לא דבר קל להודות שאתה אשם. אבל ברגע שהלב מודה, המוח עושה את שלו, ומתחיל לתכנן תוכנית כפרה. והאשמה הפעם היא גרגרנות. הייתי שבוע באמסטרדם, על דיאטת המבורגרים צ'יפס ובירה. מה לארוחת בוקר? צ'יפס. מה לארוחת ערב? בירה. מה באמצע? המבורגרים ענקיים של הארד-רוק קפה*. רק שהפעם מי שהודה באשמה לא היה הלב. זאת היתה הבטן. הבטן שסרבה להכנס לאף אחד מזוגות המכנסיים המחוייטים שלי. וגם אף לא לאחד מהג'ינסים שלי. וברגע שהבטן הודתה באשמה, המוח החליט על תוכנית כפרה. שבוע קלנסינג. שבוע בלי בשר, בלי סוכר, והכי גרוע, בלי אלכהול. אלוהים יודעת איזה חייה מחרבנת טופו. אין שום סכוי שזה בריא בשבילי. אבל כפרה היא לא עניין לבריאות. היא עניין לסבל. ואני סובל.
* אם את מתלבטת, לכי על הגדול - http://www.hardrockcafe.no/menu/burgers/
