סגור.

פעם.
כשהייתי בן 16, נחה אצלי בחדר קורת עץ. אני והקורה חיינו ביחד באותו החדר, אבל שנינו ידענו שיש מקום רק לאחד מאיתנו בחדר הקטן.
וככה, פעם בכמה זמן, אני הייתי מרכז את כל הכוח שבי, וחובט בקורה עם יד אחת.
חוק בסיסי בפיזיקה אומר שאם הקורה לא נשברת, כל הכוח של המכה חוזר אליך*. הסיכוי שלי לשבור את הקורה היה נמוך ואני ידעתי את זה. אבל המשמעת הפנימית דרשה להמשיך לנסות. או שאני שולט או שהקורה.

היום.
מחברות שלי, דרשתי משמעת אחרת. לפעמים זה אמר לנקות מגופן כל שערה מיותרת, לפעמים זה דרש דיאטה, לפעמים פשוט לקבל את זה שבמיטה רק אחד מוביל, גם אם בכל מקום אחר הוא שותף.

מחר.
מחר מגיע לביקור בפעם הראשונה המורה לשחמט. וכמו מול הקורה, אני הולך לנסות לנצח, למרות שאני יודע שהסיכוי שלי נמוך. הוא אולי בא ללמד אותי שח מט, אבל אני הולך ללמוד על ריכוז ועל משמעת. ולכן, לכבודו, ניקיתי היום את הבית, מרקתי את הכלים, שטפתי את הריצפה, ועוד רבה המלאכה.
רק אחד יכול לשלוט, והיום זה המורה. אבל מחר, מחר ננסה לחבוט בכל הכוח.

*וכואב. והרבה.