סגור.

יום ראשון עבר. יום ראשון לא קשה כמו ימים אחרים בשבוע. וודאי שלא קשה כמו יום רביעי.
יום רביעי הוא היום הכי קשה בשבוע. המתיקות של השבת נעלמה ללא זיכרון, וטרם מרגישים את המתיקות המרירה של יום חמישי בצהריים, כשאתה יודע שהסוף-שבוע תכף נגמר.

אני בתקופה של החלטות. יש החלטות פשוטות כמו "כן, אני רוצה ספרדי כפול עם צ'יפס וקולה", ויש החלטות קצת יותר מסובכות. כאלה שבהם אני אומר לעצמי, "יאללה על הזין שלי, אני מתפטר, טס להודו והולך לקנות ספרדי כפול עם צ'יפס וקולה".
מה שמשגע אותי זה הזמן הזה שבו עוד אין החלטה. שבו דברים טובים ודברים רעים עוד לא קרו.

ביום שבת בבוקר שכבתי במיטה של 'קוס-שלי' ועצמתי עיניים. אחרי הרבה שנים בהם גרתי בדירה בלי תריסים או וילונות, התרגלתי לישון עם חולצה על הפנים*. ביום שבת בבוקר שכבתי בחושך, אבל בכל זאת שמתי חולצה על הפנים. היה בזה משהו מרגיע. מוכר.
'קוס-שלי' חיבקה אותי מאחרונית, וכל מה שהרגשתי היה חמימות נהדרת. אם אני אי-פעם אהייה בסאב ספייס, אני מניח שככה זה ירגיש.

אבל יום שבת עבר. ועכשיו גם יום ראשון עבר. הפעם הבאה שאני ארגיש את התחושה הנהדרת ההיא תהייה בעוד כמה שעות. אני אגיד לעצמי 'רק עוד כמה דקות' ואחר כך אני אגיד 'טוב, עוד כמה דקות' ואחר כך 'תקום כבר, אתה מאחר'.

בינתיים, אני מחכה להחלטות ההן. מעניין מה 'קוס-שלי' עושה עכשיו. אחרי המקלחת אני אתקשר לבדוק.





*תמיד אמרתי לעצמי ששנה הבאה אני כבר אגור במקום אחר אז למה לטרוח לסדר תריסים... ככה 5 שנים.