סגור.

03:35
התעוררתי. מאחר שגם לעשות ביד לא הצליח להחזיר אותי לישון, שכבתי במיטה וחשבתי.
ידידה שאלה אותי אם אני מתייחס לאנשים שסביבי כבעלי תפקדים או כאנשים בעלי משמעות, שהיא מעבר לקשר בינינו.
התשובה שלי היתה קשורה בעיקר להוריי, שהם אנשים מעניינים ועמוקים, אבל רק אחד על אחד. כשהם ביחד, הם המכנה המשותף של עולמות מנוגדים, מעצבנים. וכך כל מה שנשאר אצלי זה הכבוד לתפקיד. מה שמונע ממני לשבת עם הוריי ולשכנע אותם להתגרש זה התפקיד שלהם.

יש אנשים שאני רואה דרך התפקיד שלהם. המנכ"לית, אם היא לא בתפקיד המנכ"לית, היא סתם אישה שמנה עם הרבה תסביכים. מה שמאפשר לנו לתקשר זה העובדה שאני לא רואה אותה כאדם, אלה כבעל תפקיד.

החשיבה המערבית נוטה להסתכל על אנשים כבעלי תכלית ולא כמטרה. לדוגמא, אי אפשר לזרוק משהו לכלא ל-100 שנה למען יראו ויראו, כי יש לו תכלית משל עצמו, והוא לא יכול לשמש רק כמכשיר להרתיע אחרים. קשה לי לקבל את זה שלערסים מטירת הכרמל יש תכלית, באותה מידה שלבקר אין תכלית וזכות להגשמה עצמית. אולי אני ציני.

אותה ידידה התכוונה לשאול האם אני רואה את הנשים שבחיי, (אחת אחרי השניה, לא ביחד) כבעלות תכלית, או כבעלות תפקיד. התשובה שלי על ההורים עזרה לי להתחמק מלענות.
עכשיו כשאני חושב על זה, נראה לי שהתשובה היא איפשהו באמצע. עם חלקן אני כבר לא בקשר, כי מרגע שנגמר התפקיד, נגמרה השפה המשותפת. מצד שני, אם הן קיבלו את התפקיד של 'החברה', 'המאהבת' או 'הזונה', בגלל האופי, האישיות והייחוד שלהן, אנחנו ממשיכים לדבר הרבה שנים אחר כך.


*קוס-שלי, אני יודע שהפוסט הזה לא היה עליך, אבל בכל זאת חשבתי עליך ורציתי לדעת שאת ישנה טוב.