עמעמתי את האורות לפני שנכנסתי למקלחת. בעיניים עצומות, אפוף באדים וביאוש, הרשתי לעצמי לברוח. לברוח מהבדידות, לברוח מהעבודה ובעיקר לברוח מהלימודים.
כשיצאתי מהמקלחת העייפות היתה לא רק תחושה אלה המקום שממנו הלכתי אל המקרר*, שלפתי בקבוק קולה והצבתי אותו על קרש החיתוך וביד אחת ניסיתי לפתוח אותו. הבקבוק זז, קרש העץ הכבד החליק אל הריצפה, וסכין המטבח הגדולה שהיתה עליו ניתרה באויר, חותכת את כף היד שלי.
כל כאבים בעולם מתחלקים לשניים: כאב בביצים וכאב אחר. הכאב האחר מגיע מיד, מודיע לך שהמשך הערב כבר לא הולך להיות מה שציפית. צלול וחזק.
הדם לא הפסיק לזרום, אדום כהה, פראי. דווקא ברגעים האלה אני רגוע, מחזיק את היד מתחת למים, מנקה את המקום. מחכה. כשהדם הפסיק לזרום, והקרח הרגיע את הכאב, הרמתי את הסכין והנחתי אותה בכיור.
הצבתי את הקרש על השיש, את בקבוק הקולה עליו, וכשאני מחזיק את הפותחן ביד שמאל, פתחתי את הבקבוק.
מהמקום הזה, צלול וחזק חזרתי למקום שבו הייתי לפני חודשיים כשהחלטתי לחזור ללמוד, פתחתי את הספר וחזרתי אל התרגילים.
*חבר טוב קנה לי מתנה, ארגז של קולות בבקבוקי זכוכית. מדהים איך מתנה של משהו שמכיר אותך, עושה כל כך הרבה טוב.
לפני 17 שנים. 15 באפריל 2007 בשעה 20:08