החיים יפים

הלוויה.
אחת מחוויות החיים היותר משמעותיות שיוצא לנו לחוות.
משהוא שמסמל יותר מכל את משמעות החיים.גורם לנו לעצור לרגע את המירוץ הזה ולהתבונן מעט.עלינו,על החיים ומשמעותם.
כל כך הרבה אנשים שמלווים אדם בדרכו האחרונה.
קרובי משפחה שלא ראית הרבה שנים.וכולם כל כך השתנו.הזדקנו.כאילו נכנעו לשחיקה המטורפת הזאת של החיים.
יתכן שגם הם מסתכלים עליי וחושבים בדיוק את אותו הדבר?...אינני יודע.

תהלוכה איטית ודוממת של אנשים שמלווים אדם בדרכו האחרונה.
בכי ועצב.המון עצב.
יש משהוא כמעט לא נתפס בזה שלחיים האלה יש סוף.
עדיין מסרבים להאמין.
אף אחד לא ממש מכין אותך לזה.
כל החיים האלו כל כך קצרים ואתה מבין שכל יום שעובר הוא בעצם נצח קטן.
גילאי העשרים שאתה עדיין לא ממש מעוצב ומחובר לעצמך.
כאילו ניתן לך איזה עשור או שניים של עשיה ונעורים ואז מתחיל לו שעון החול.

אדם שאהבת מוטל כרגע לפניך חסר רוח חיים.
שניים שכורים קבר בפנים חתומות.
וכולך רוצה לזעוק...קומי אהובה.
זה לא יתכן שהכל פתאום פוסק לו.
החיוך,החוויות,החיבוקים הנשיקות,העשיה,התקשורת,החלומות,הצחוקים,הבילויים.

המראה הזה של טמינת הגופה קורע לב.
אדם שקשרת את עולמך איתו נטמן באדמה.

מעפר באת ואל עפר תשוב.יהי זכרך ברוך.