החיים יפים

מיום ליום תחושת האכזבה הולכת ומתגברת.

במשך שנים התגבש אצלי הצורך לחוות דברים בתחום.
הסקרנות והצורך המתגבר מיום ליום לא נתנו לי מנוח.הכל נראה לי קסום כל כך בפנטזיה.
לאט לאט עשיתי צעד ועוד צעד לעבר המטרה.קריאה.ציטוט.התענינות.
כעבור זמן מה אזרתי אומץ והרמתי טלפון למלכה.כולי מרוגש.הקול מעט רעד לי אפילו :-).
קונוטציה של סטיה.שבירת טאבו.מעין חטא.
אני?מה לי ולעולם הזה?חשבתי לתומי.
אבל הצורך לא נתן לי מנוח.
אט אט רגשות האשמה התפוגגו להם.גיליתי את האתר.
לפתע אני פוגש לכאורה אנשים עם אותה התענינות.אותם צרכים.אותם מחשבות ופנטזיות.
תחושת כייף אמיתית.
הצורך לחוות הלך וגבר.לא נתן לי מנוח.
שיחה ועוד שיחה.ועוד אחת.והנה הגיעה ההתנסות הראשונה.
הלב פעם בצורה מטורפת.ריגוש אדיר שקשה להסביר במילים.
אבל זה לא ממש היה זה.ציפיתי למשהוא אחר.
עם הזמן הגיעו חויות נוספות.בלי חיבור אמיתי.יותר מצורך של סתם לחוות.

לאט לאט תחושת האכזבה החלה לחלחל.
כבר בדינמיקה של שיחה ראשונה ניתן לראות לאן זה יוביל.
ולרוב זה לא הוביל.
טוטאליות יתר,חוסר כבוד,אפאטיה,אינטיליגנציה רגשית נמוכה או בכלל לא...

שנתיים וחצי מאז והרבה לא השתנה.וזה כבר מתיש אותי.
יש טעם בכלל להמתין לחיבור הזה?
לאחת המענינת ,השפויה,המכבדת,האינטיליגנטית,הכיפית?
ממש כבר שאין לי כח.מתסכל ברמות.
הצאטים סובבים סביב אותם שיחות רוב הזמן.
לא ממש מצליח למצוא כאן גרעין של אמצע שאוכל להתחבר אליו.

לא יודע.אולי אני לא ממש חלק מהעולם הזה.
עייפתי!!!