החיים יפים

זכרונות מבית סבתא.

2 הסבתות שהיו לי היו מיוחדות.אך אחת מהן היתה מיוחדת במינה.אישה אצילית מאין כמוה,חכמה,מיוחדת,מסקרנת.
היה בינינו קשר מיוחד.תקשרנו במבט.בחיוך.הבנו זה את זו בלי להוציא מילה.
כילד זכיתי לגור לידה כך שיצא לי לפגוש אותה כמעט על בסיס יומיומי.
היא הרעיפה עליי מתנות.
הייתי מוקסם מהסיפורים שלה.מהחכמה המיוחדת שלה.מהכריזמה האדירה שהיתה לה.
אישה ללא גיל.אישה שעברה את ה90 אך נשארה צלולה כבת 20.
אין ספק שהייתי הנכד המועדף עליה.זה היה ברור לי.
היה בינינו משהוא מאוד זהה.בחשיבה.בראיית העולם.
תמיד היה חשוב לה שאהיה שמח.שאוכל את האוכל המדהים שהיתה מכינה.
היא ידעה לקרוא אותי במבט.לא יכולתי לשקר.
אם היה עצוב לי או שעברתי משהוא היא מיד הבינה.והקשיבה.ויעצה.
ביתה היה מעין מבצר קסום שאליו הייתי בורח.
מעולם היא לא שפטה אותי.תמיד פירגנה.תמיד הצחיקה.

היא הקימה משפחה מורחבת לתפארת.
אנשים היו פשוט עולים אליה לרגל עם המון כבוד.לשמוע את סיפוריה המדהימים מחו"ל.
כולם היו מהופנטים והקשיבו בשקיקה.
ברגעים כאלו קנאה היתה מתגנבת לתוכי.
על זה שנאלצתי להתחלק באהבתה.

חלפו ימים ומצב בריאותה החל לסגת מעט.
היא צחקה פחות.דיברה פחות.היחס אליי השתנה קצת.
היתה לי התחושה שהיא כבר לא שמחה לראות אותי כמו פעם.
היא היתה מתענינת עדיין אך משהוא בכל זאת השתנה ביחסה אליי.

והצימאון הזה ליחס ממנה עשה לי רע.מאוד רע.
הבנתי שמה שהיה כבר לא יחזור.
לא חלף זמן רב וסבתי נפטרה.
המונים הגיעו לחלוק לה כבוד אחרון.סיפרו בשיבחה.היללו.
ואני...
הרגשתי יתום.

עד היום אני משחזר בראשי את הרגעים הנפלאים שחלקנו יחד.
ואת חסרה.כל כך חסרה.
סבתא שלי.