החיים יפים

ביום הזה אני נזכר בחמשת חבריי לשירות הצבאי שקיפחו בו את חייהם.שמסרו את עצמם למען המדינה.
מין הסתם אף אחד כאן לא ממש יודע מה עברתי בשירותי הצבאי.הייתי לוחם ביחידה מסוימת ויצא לי לראות מקרוב את כל סיטואציות הלחימה האפשריות ויותר חשוב מזה את כל המסביב.
מצחיק אותי היום בתור אדם בוגר שאז כילדים למרות שלא הרגשנו כך הדבר היחידי ששאפנו אליו היה להיתקל.
מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב.
להיתקל.היתקלות.
ראינו בזה משהוא רומנטי.פייטרי כזה.
חשבנו שזה גברי.לא הבנו את משמעות החיים.לא ידענו מהו פחד.
לא סתם מגייסים לקרב בגילאים האלו.שיא האנרגיות.חוסר הפחד.חוסר ההבנה לגבי משמעות החיים.
אפילו לא חשבנו על המשפחות ומה דבר כזה יעשה להם.
היום כשמתחדדת בי תחושת אב אני יכול להתחיל להבין את המשמעות של לאבד בן.
אין דבר נורא מזה.

כל החמישה היו הירואים ממש כמו בספרים.חברה למופת.מלח הארץ.
לא בכדי אומרים שרק הטובים נופלים.יש בזה משהוא.
שוב ושוב חוזרים לי הפלשים האלו של הלחימה.בשטחים.בלבנון.
לא מבין מהיכן היה לי האומץ אז.
והגורל.זה היה גורלם.כמו שהיה גורלו של אותו לוחם שעבר את הכל ובאופן אירוני מצא את מותו בתאונת דרכים מיד אחרי השיחרור.
אחרי שניצל כמעט מכל סיטואצית מוות אפשרית.
גם אני ראיתי את המוות מול עיניי מספר פעמים.וכשאני אומר מוות זה מוות ודאי.
אין לי מושג איך שרדתי פעם אחר פעם את אותם המקרים.
זה היה גורלי.
וזה היה גורלם!
יהי זכרכם ברוך,חבריי.