מאלפת בסגנון חופשי

"מצאתי בך את החומר ממנו קורצו נסיכות.
רגש, עדינות, הבנה, חוכמה, שנינות.
עצבות, שבאה עמוק מבפנים, מהבטן, מהחזה.
מצאתי בך את החומר ממנו נולדו ממלכות.
זעם, כעס, ריתחה, רשף, רעמים וברקים. עקשנות.
מצאתי בך את החומר ממנו חצי עולם נוצר, לו צלח בידו.
נשיות, אצילות, זקיפות קומה, צעקה, סטירה וליטוף.
מצאתי בך את החומר שהאלכימאים עדיין מחפשים.
הראשוני, הטהור, הבלתי מושג, הצלול כפנינה, כדימעה.
מצאתי בך את עצמי. נאחז. נלפת. כסירת הצלה בסער.
מצאתי בך את האנוש שאהבתי, החומר ממנו קורץ האדם. שרציתי.
ולשד נפשך ינקתי ואחיה."

קראתי את זה בבלוג של אחד מחברי הקהילה. קראתי והתרגשתי.
קראתי ושמעתי את קולו של זה שבו חשקה נפשי.
קראתי ולרגע האמנתי שהמילים הללו נאמרות מפיו אליי.
קראתי וקראתי, קראתי ושמעתי, קראתי והאמנתי..
אני לא יודעת עבור מי באמת נכתבו המילים הללו, אבל אני כמהה וצמאה למילים כאלה שיכתבו או יאמרו עבורי.
יש בי שק ענק ועצום של רגש טהור, שק שלא היה שם תמיד. שק שחשבתי שאבד אחרי שאיבדתי את אהבת חיי. והנה, השק הזה חזר, גדול ומלא מתמיד, ואני כל כך רוצה להעניק אותו למי שיוכל להעניק לי את התחושה החמה והבטוחה של אהבה ואכפתיות.
לא אכפתיות מאולצת, לא כי אני שולטת, לא כי הוא מרגיש נחות או מושפל, לא כי זה מגרה אותו מינית.. אכפתיות כי הוא יודע שאני אדם טוב מבפנים, כי הוא מעריך אותי, את מיכל, ולא את "המאלפת", את האדם שנמצא בפנים.
נכון, אני רק אדם. לפעמים שנונה, לפעמים מצחיקה, לפעמים חכמה, לפעמים רגישה, לפעמים קריזיונרית, לפעמים עצובה, לפעמים כועסת... אבל תמיד-תמיד ישרה, כנה, בעלת שמחת חיים, תמיד-תמיד אוהבת ותומכת, תמיד אני.