חזרתי מצרפת. שוב אותו מקום כמו בשנה שעברה, כמעט אותם חברים כמו בשנה שעברה ואפילו העבד הנאמן מלוקסמבורג הראה נוכחות.
החלטתי להפתיע אותו וללבוש את המחוך שקנה לי ושלח לי לארץ לפני שלושה חודשים, לרגל יום הולדתי.
המחוך התאים במידתו כאילו נתפר עבורי וידעתי שהעבד הלוקסמבורגי שלי יתפעל כשיראה אותו עליי..
כשניפגשנו הוא הבחין בדוק מהורהר בעיני ושאל לפשר הסיבה. אמרתי לו שהיתה תקלה עם הזמנת החדרים ושאין לי איפה ללוון עקב הטעות, שעד עכשיו לא ברורה סיבתה.
"אל תדאגי!", הכריז העבד בגבורה ובמבטא גרמני, "אני מכיר מקומות שאף אחד לא מכיר!"
חייכתי. אני אוהבת הצהרות כאלה, ובמקרה שלו אני גם מאמינה שיש מאחוריהן אמת. הוא הושיט לי יד באבירות ועזר לי לחצות גוש אספלט מחורץ שמנע מהעקבים הגבוהים שלי להמשיך בהליכה. מזג האויר היה נעים, רוח ערבית התנחשלה בתוך שערי החפוף והשמלה הקטנטנה שלי נצמדה לירכיי, מבליטה את שיזוף הנופש שלי. נתמכתי בו והמשכתי לטופף על עקבי בכיוון "ריאד 8", מקום מפגש סודי לחברי קהילת הפטיש.
הריאד הוא בית דירות גדול, אשר בעליו, זוג צרפתי פטישיסטי, מארח בכל שבוע חברים מתחום הפטיש. את הקירות שבין הדירות חצבו כך שיהיה ניתן לעבור ביניהן והמקום הפך לחלל ענק, מרובה חדרים וחללים, חלקם תחת כיפת השמים זרועי הכוכבים.
בריאד פגשתי כמה מכרים ותיקים, אותם אני פוגשת רק במקומות מהסוג המסווג ואחרי כמה חילופי ברכות באנגלית וצרפתית ושלוש נשיקות על הלחיים, כנהוג, התיישבתי על כסא מוגבה ולגמתי מהשמפניה שהגיש לי עבדי, אולריך.
ברקע נשמעה מוסיקה אירוטית וכמה זוגות כבר התחילו להסתשן. האוירה ללא ספק התחממה.
פקדתי על אולריך לעסות את כתפיי בעודי צופה בזוג שהחל בהכנות לסשן בפינת החדר המרווח בו ישבתי.
מרחוק ראיתי כלבלב אנגלי בלתי מוכר. כנראה חדש בסצינה.. סימנתי לו להתקרב אליי ולעסות את כפות רגליי המסונדלות במיטב העקבים שרכשתי באותו איזור בשנה הקודמת.
תוך כדי עיסוי רגליי תחקרתי אותו קצת וגיליתי שהוא אכן אנגלי ואכן חדש ושיש לו כמה פנטזיות שהיה רוצה לחוות. התרוממתי באצילות מעליו וחבטתי בישבנו הדליל עם הספנקר הקרוב ביותר שמצאתי.
משכתי את אולריך ממושבו ואת פניו מעכתי אל ישבני, העטוי בתחתון ויניל, ממשיכה להצליף באנגלי ולמשוך בשערו לפי קצב המוסיקה ברקע.
הצתתי סיגריה ארוכה ובאמצעות משיכה נוספת בשערו הרמתי את ראשו של האנגלי, כך שפניו הופנו כלפיי ופיו נפער. "איך אתה בתור מאפרה?", ספק שאלתי ספק איימתי והוא הנהן לאות הסכמה.
"פתח!", ציוותי בעיניים רושפות ופיו הפעור התרחב עוד יותר, מוכן לקלוט את האפר הרך אל פיו, במבט מלא חשש.
"גוד בוי!", חייכתי ברשעות כלפיו ועיניו אורו. "ואתה!", פניתי אל אולריך ששכח שהוא אמור להיות שקוע בישבני והציץ במתרחש בסקרות, "תחזור למקום שלך! אבל לפני כן תביא לי שמפניה בבקשה!", אני מקפידה לומר "בבקשה", "תודה", "שלום" ו"להתראות" לנשלטים שלי. רק "סליחה" יהיה קשה למצוא בלקסיקון הזה.
אולריך קם בצייתנות, תוך מלמולי קנאה שחשב שלא הבנתי, ואני פניתי לשאוף מעט עשן, להפריח אותו באלגנטיות ולאפר בפיו של האנגלי החדש שלי.
כשהסתיימה הסיגריה יחד עם לגימה מהשמפניה שהגיעה אליי במהירות האור, החלטתי לשלוח את אולריך למשימה נוספת: למצוא לי נשלטת להמשך הערב.
את האנגלי הושבתי בצורה מסודרת, כמעט משלבת לו את הרגליים למראה הלחיים הלבנות והסמוקות שלו והמבט הכל כך אנגלי, והדי מעצבן שלו. החלטתי לקרוא לו פיליפ. גם מפני שהשם אנגלי כמוהו וגם כי כל ה'פיליפים' שפגשתי בחיי גרמו לי לבוז להם בשלב כזה או אחר.
"שתית שמפניה?", שאלתי אותו והוא הניד ראשו בשלילה. "התכוונתי אם אי פעם שתית שמפניה", תיקנתי. "ולא מגביע", הוא חייך, מתרגש ומהנהן במרץ ואמר שמאוד ישמח.
"בוא", קמתי והולכתי אותו לכיוון חדר האמבט המרווח והקרוב בו דלקו נרות קטנים שנתנו אוירה מאוד מיוחדת לחדר הרחצה המפואר.
כיוונתי אותו אל אגן החרסינה והסרתי את תחתון הויניל מעליי. הוא נשכב, עירום כביום היוולדו ובהה בי מפסקת רגליי מעליו ומביטה בו בישירות לתוך האישונים.
הוא בלע רוק והשתדל להביט בי בחזרה, למרות שעיניו קיפצו מעצמן אל גופי המציץ מתחת לשמלה הקטנה.
"מוכן?", התגריתי בו, הוא היה כמעט משותק מריגוש. הכניעה שלו היתה מושלמת, כמו פרפר הנמשך אל האור, מסנוור ממני, סוגד לי, מושפל בפניי, כמה לי, עורג אליי, יודע שלא ישיג אותי לעולם ועדיין מוכן לעשות כל שאבקש.. עצמתי את עיניי, מטילה עליו את כל גביעי השמפנייה שזרמו בתוכי, על כל גופו, פניו, במעגלים ובקוים ישרים.
... בחוץ, לאחר התארגנות קצרה וכיבוס פיליפ, פגשנו את אולריך שדאג למצוא נשלטת שאפילו ראתה אותי הערב ואמרה שאין לה בכלל התנגדות, ולהפך, והיא ממש תשמח אם היא אולי תוכל לארח אותי בדירתה, אם זה נוח לי...
המשך הערב חסוי מטעמי צניעות, אבל מה שאזכיר ממנו זה את השם "מיה" ושלא חיפשתי יותר איפה ללון עד תום הטיול!
לפני 13 שנים. 15 באוגוסט 2011 בשעה 22:04
