מחשבות של נימפה

אוהבת את זה קשה לא מתחשב לא מתפשר
הגעתי אליו
פלאג זנבות בישבני
מכשכשת כמו כלבה
מסתכלת עליו במבט מתגרה
יודעת שיודע שאני מתגרה
מניח לי, הולך לעיסוקיו
זוחלת אליו יודעת שיעיף אותי למקום שלי
בפינה הקטנה על השטיח העגול
ביקשתי שיכאיב לי
שלא יתחשב בדבריי
שלא יקשיב שאומרת קשה לי
יודעת שמקשיב
יודעת שהוא שם בשבילי , עבורי
כל כולו..
רוצה אותו אחרת לפעמים, בלי לב
איש עם מסכה, בלי רגשות
רוצה להיות שק חבטות שלו.
שומעת את צעדיו, מתקרב אלי מלטף את שערי
ובמשיכה חזקה גורר אותי למיטה
מרים אותי בשתי ידיו החסונות .
זורק אותי על המיטה, הופך אותי על בטני
מרים את אגני ומזיין אותי בדיוק כמו שרציתי
כמו שביקשתי
לא שומע אותי
האיש שלי חבש מסיכה.

רציתי, חלמתי , פינטזתי על משהו המוני אכזרי, קשה לא מתפשר.
קיבלתי את שרציתי.
ידיים פולשות מכאיבות נוגעות במקומות ששמורים רק לאדוני
מכווצת כולי בתנוחת עובר מנסה להגן על גופי מכל אותם ידיים
שנראות ומרגישות לי לפתע מזוהמות.

מרימה מבט ורואה אותו את האיש שלי עומד במרחק מה ממני
מבטו שואל אותי "להפסיק הכל"!
יודעת שרק אתן סימן של מצוקה,סימן של קח אותי מכאן הכל יגמר באחת
ולעולם לא אחווה את שנפשי חושקת..

בחרתי להישאר ולהנות מהמתנה שאדוני מעניק לי .

מגע של עשרות ידיים זרות
נרתעת בתחילה
לאט לאט הרגשה נעימה מציפה את גופי
ידיים חמות, אוהבות מענגות.
גופי נחלק לחלקים
כל גבר בוחר חלק ממני
יודעת שאגיע לשיאים חדשים היום.
הנשים עומדות במרחק מה מאיתנו , צופות.
יודעת שאדוני משגיח ממקום מושבו
יודעת שלא יתן שמשהו רע יקרה כאן.
עוצמת עיניים ונותנת את כולי
מתמכרת להם, נסחפת יחד איתם..

כהת חושים מתבוננת סביבי המילים "אדונך מכר אותך בפרוטה"
מהדהדות באוזניי מחלחלות פנימה עמוק, לא נותנות לי מנוחה.
הגברים סביבי בוחנים אותי בזלזול, הנשים מלגלגות עלי
"זונה בפרוטה".

פתק קטן מועבר אלי מאדוני " תתפשטי זונה ותתחילי להצדיק את הממון ששולם עבורך "
מתפשטת לאט בוחנת את התגובות של הנוכחים רואה חיוכים שבעי רצון...
יודעת שלא אאכזב את אדוני
בעצם לא את אדוני אלא אותי הרי זאת הפנטזיה שלי והוא כאן להגשים לי אותן
אחת אחת
וזאת הראשונה מיני רבות.

מה רציתי בסה"כ
ערב שקט ונעים, את מגעו את ריחו המשכר
אמר "לא יהיה קל"
ואני לתומי חשבתי
הוא שוב מברבר לעצמו
מעביר אלי את הפנטזיות שלו.
אבל לא, הוא מגשים את שלי.
אבל שלי רחוקים מהדמיון בכלל
אולי אסור לי לחשוב בקול
שמעתי לא פעם שפחה לא אמורה לחשוב.
אשתדל לזכור זאת.

נכנסים לחדר הומה אדם
נשים גברים עיניהם נשואות אלי
מוצאת את עצמי במרכז המעגל
ידיים מושטות לעברי, בודקות
עיניים בוחנות בקפידה
יפה מישהו זורק לחלל החדר
בואו נראה מה מסתתר מתחת לערמת הסחבות
סחבות?
כל פריט נבחר בקפידה, מרגישה צריבה בגרון
מביטה אליו אל האיש שהביא אותי למקום הנחות הזה
מחפשת עידוד אבל הוא עסוק לו עם אחת הנשים
לא טורח בכלל לבדוק מה איתי.
מנסה לקרוא לו אבל הוא מתרחק ממני ונעלם איתה
לאחד מהחדרים האפלים.

עומדת שם כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד
דמעות בעיניי גופי לא מקשיב לי לא נרגע.
רועדת..

כבר הרבה זמן שאני מחכה לרגע שיתגעגע אלי, שיחייג, שיגיד לי שהוא זקוק לי, רוצה אותי
אבל... כלום
שתיקה.
פתאום הצלצול המוכר (טוב... נו, שמתי לו צליל מיוחד בפלאפון)
קופצת מהמקום,
עונה בשמחה.
כולי חיוך אחד ענקי.
בקול קשוח - בלי שלום, בלי מה שלומך
בקשיחות האופיינית לו – "מחר בערב את אצלי"
מנסה לשאול מה... כמה... ולמה...
"בלי שאלות" הוא עונה
"תהיי מוכנה כפי שאת יודעת שאני מצפה ממך. קחי בחשבון שזה לא יהיה קל".
"כמה קשה?" אני משתנקת
"קשה מאוד" הוא עונה, "בדיוק באופן שנפשך עורגת לו"

אז... אני מוכנה כפי שציפה ממני,
מתנדנדת וכמעט נופלת מהעקב הבלתי אפשרי הזה, מתענגת מהמיני שבקושי רב מכסה את ישבני ומהפטמות שמאיימות לפרוץ מתוך חולצתי הדקיקה והשקופה.
נכנסת למכונית שלו ומרוב התרגשות מנסה לנהל שיחה, שיחה שתפיג את חששותיי.
אבל... אין קול ואין עונה
שותקת גם אני... שתיקה עצומה שלוקחת אותי למחוזות אפלים
מקומות שבהם הדמיון צועק.