מחשבות של נימפה

כבר הרבה זמן שאני מחכה לרגע שיתגעגע אלי, שיחייג, שיגיד לי שהוא זקוק לי, רוצה אותי
אבל... כלום
שתיקה.
פתאום הצלצול המוכר (טוב... נו, שמתי לו צליל מיוחד בפלאפון)
קופצת מהמקום,
עונה בשמחה.
כולי חיוך אחד ענקי.
בקול קשוח - בלי שלום, בלי מה שלומך
בקשיחות האופיינית לו – "מחר בערב את אצלי"
מנסה לשאול מה... כמה... ולמה...
"בלי שאלות" הוא עונה
"תהיי מוכנה כפי שאת יודעת שאני מצפה ממך. קחי בחשבון שזה לא יהיה קל".
"כמה קשה?" אני משתנקת
"קשה מאוד" הוא עונה, "בדיוק באופן שנפשך עורגת לו"

אז... אני מוכנה כפי שציפה ממני,
מתנדנדת וכמעט נופלת מהעקב הבלתי אפשרי הזה, מתענגת מהמיני שבקושי רב מכסה את ישבני ומהפטמות שמאיימות לפרוץ מתוך חולצתי הדקיקה והשקופה.
נכנסת למכונית שלו ומרוב התרגשות מנסה לנהל שיחה, שיחה שתפיג את חששותיי.
אבל... אין קול ואין עונה
שותקת גם אני... שתיקה עצומה שלוקחת אותי למחוזות אפלים
מקומות שבהם הדמיון צועק.