קו חיים מקביל

היתה רק אחת שעשיתי לה רימינג, היא ביקשה או די דרשה את זה, ואני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ. או שאולי זה היה פחד שלא נעים לסרב ושאני רוצה לעמוד בציפיות, ומראש אני כאילו תחתיה אז שקעתי עם הפנים בהדרגה בין הישבנים הגדולים שלה, וכמו שקורה לי הרבה אמרתי לעצמי שאני חייבת להצליח בזה ושאין מצב להישבר באמצע או להיכשל.

זה היה ממש מזמן, לפני המון שנים.

אני זוכרת איך בהתחלה אני כאילו בודקת מה התחושה במגע, ומה הריח, וזה ריח קצת שונה ממה שחושבים בהתחלה. אני זוכרת שאחרי כמה שניות כל מה שעניין אותי זה שהיא תהנה מזה, שאני אעשה את זה נכון, כמו שהיא מצפה. הריח כבר לא עניין, וגם לא עניין לחשוב רציונלית או טכנית על מה בעצם אני עושה, שזה מה שקורה לי הרבה בחיים, הניתוחים הטכניים האלה, ומזה אני תמיד מנסה קצת לצאת.

ומוזר שנזכרתי בכל זה דווקא אתמול באמצע סקס עם בעלי, שבכלל רימינג לא היה שם, ואין לי מושג איך הזיכרון הזה עלה ככה באמצע לא קשור לכלום.

אני לפעמים מרוכזת בבועה אבל הוא תמיד שומר. גם כשהוא נותן מרחק הוא מכיל.

אני רוצה שהוא ינשום אוויר אחר מהמחנק שלי, גם אם הוא לא מבין את המחנק.

אני רוצה שהוא יתלהב, יתרגש, יגע במישהי אחרת, יקח את המגע שלה.

אני רוצה שהנשימה תעצור כשהוא יחדור אליה.

אני רוצה אותה מחייכת בניבזות של ניצחון.

הוא יודע שאני רוצה.

אני רוצה אותה סוטרת לי וצוחקת. מורידה והולכת.

אבל את זה הוא עוד לא יודע.

רק בצ'ט באתר הזה מישהו יכול להגיב על "בתפקוד גבוה" שזאת אמירה שחצנית.

עוד כמה דקות פגישת עבודה בבית קפה ואז אשאר לעבוד שם עם המחשב.

עשיתי תסרוקת ושמתי בושם נחמד ואי אפשר לדעת שמתחת לבגדים לא התקלחתי מיום חמישי.

לאונן בישיבה בתא שירותים של בניין משרדים, כשמסביב קולות של נשים שנכנסות ויוצאות כל הזמן וריחות חזקים של כל מה שאפשר.

מסקרן אותי אם עוד מישהי עשתה את זה פעם.

פעם כשהייתי בתיכון היה לי גירוד כזה במקום שנקרא חיץ הנקבים. כשגירדתי שם גיליתי שזה יותר נעים מגירוד רגיל כי אולי יש שם יותר עצבים. כאילו זה עוד דגדגן. אבל גירדתי חזק והרבה ונהיה שם פצע. וכשהפצע התחיל להחלים הוא גירד אז גירדתי שוב וזה היה נעים אבל שורף. גירדתי חזק ושוב נהיה פצע. וככה זה נמשך הרבה זמן.

מדי פעם אני עוד נוגעת שם בעיקר כשקשה לי עם רעש סביבי אבל אני מנסה להתאפק.

היה שלב שחשבתי שזה כאילו סמלי, שבגלל שקשה לי להרגיש דברים אני מנסה להיות טכנית כזאת ולהתמקד בטכניות הזאת. גם בדברים אחרים.

אבל בגלל שאני באמת כזאת יותר טכנית וקשה לי עם להרגיש אז אני גם לא מתחברת לסמליות ספרותית כזאת.

אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים שכותבים נגיד בתגובה לכתבה עצובה של ידיעות אחרונות בפייסבוק תגובות כמו "נורא עצוב" או "הלב נקרע".

לא הבנתי מה הצורך הזה להגיד לכולם את הדבר הכי מובן מאליו ושלא מוסיף שום ערך למה שכבר נאמר קודם.

אותו דבר כאן בבלוגים, לפעמים יש תגובות מיותרות כאלו, שאומרות בעיקר שמישהו הרגיש צורך להגיב ופחות חשוב מה באמת הוא כותב, או תגובות שמראות שמישהו קרא אולי רק משפט אחד או רק שתי מילים מתוך מה שכתבתי, וגם לא בהכרח הבין את המעט הזה כמו שצריך.

פעם חשבתי למחוק אצלי תגובות כאלו אבל החלטתי להשאיר אותן כי זה אומר משהו על מי שכתב את התגובה אז זה כן יכול להיות שימושי לאחרים.

זה כמו באשליות אופטיות, יודעים מה הולך לקרות ואפילו איך זה עובד, ובכל זאת אי אפשר להימנע או להתחמק מזה.

ידעתי שהיום יהיה לי קשה. אחרי רגרסיה של כמה ימים, אני כאילו משתחררת אבל ידעתי שאני לא באמת אצליח לעשות משהו אמיתי. עם השנים למדתי דרכים להצניע ולרסן אבל זה קורה בדיוק כמו שזה צפוי שיקרה.

ועכשיו שוב סוף שבוע.

אני מרגישה כמו בהתאוששות. קשה לי בימים רצופים כאלה של חגים כי זה להיות בסביבה לוחצת של אנשים, ולמרות שאני מצליחה לברוח ולהיות לבד בשקט, יש תמיד צחושה של רגרסיה והתדרדרות במדרון.

ואני תמיד יודעת שזה יבוא ותמיד זה לא עוזר לדעת.

וזה רק חג אחד.

הגעתי לפגישה עם לקוחות חדשים. הלכתי מהאוטובוס רק חמש דקות והזעתי נורא כשנכנסתי לבניין. זה מגדל משרדים חדש ומפואר כזה, אז נכנסתי לשירותים לשטוף פנים עם סבון שלפחות יהיה קצת ריח נעים. ואז גיליתי שאין נייר לניגוב ידיים ליד הכיור. והיתה לי רק דקה עד הפגישה. נכנסתי לשם עם פנים יותר רטובים מאיך שהגעתי לבניין.