קו חיים מקביל

אני לפעמים מרוכזת בבועה אבל הוא תמיד שומר. גם כשהוא נותן מרחק הוא מכיל.

אני רוצה שהוא ינשום אוויר אחר מהמחנק שלי, גם אם הוא לא מבין את המחנק.

אני רוצה שהוא יתלהב, יתרגש, יגע במישהי אחרת, יקח את המגע שלה.

אני רוצה שהנשימה תעצור כשהוא יחדור אליה.

אני רוצה אותה מחייכת בניבזות של ניצחון.

הוא יודע שאני רוצה.

אני רוצה אותה סוטרת לי וצוחקת. מורידה והולכת.

אבל את זה הוא עוד לא יודע.

רק בצ'ט באתר הזה מישהו יכול להגיב על "בתפקוד גבוה" שזאת אמירה שחצנית.

עוד כמה דקות פגישת עבודה בבית קפה ואז אשאר לעבוד שם עם המחשב.

עשיתי תסרוקת ושמתי בושם נחמד ואי אפשר לדעת שמתחת לבגדים לא התקלחתי מיום חמישי.

לאונן בישיבה בתא שירותים של בניין משרדים, כשמסביב קולות של נשים שנכנסות ויוצאות כל הזמן וריחות חזקים של כל מה שאפשר.

מסקרן אותי אם עוד מישהי עשתה את זה פעם.

פעם כשהייתי בתיכון היה לי גירוד כזה במקום שנקרא חיץ הנקבים. כשגירדתי שם גיליתי שזה יותר נעים מגירוד רגיל כי אולי יש שם יותר עצבים. כאילו זה עוד דגדגן. אבל גירדתי חזק והרבה ונהיה שם פצע. וכשהפצע התחיל להחלים הוא גירד אז גירדתי שוב וזה היה נעים אבל שורף. גירדתי חזק ושוב נהיה פצע. וככה זה נמשך הרבה זמן.

מדי פעם אני עוד נוגעת שם בעיקר כשקשה לי עם רעש סביבי אבל אני מנסה להתאפק.

היה שלב שחשבתי שזה כאילו סמלי, שבגלל שקשה לי להרגיש דברים אני מנסה להיות טכנית כזאת ולהתמקד בטכניות הזאת. גם בדברים אחרים.

אבל בגלל שאני באמת כזאת יותר טכנית וקשה לי עם להרגיש אז אני גם לא מתחברת לסמליות ספרותית כזאת.

אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים שכותבים נגיד בתגובה לכתבה עצובה של ידיעות אחרונות בפייסבוק תגובות כמו "נורא עצוב" או "הלב נקרע".

לא הבנתי מה הצורך הזה להגיד לכולם את הדבר הכי מובן מאליו ושלא מוסיף שום ערך למה שכבר נאמר קודם.

אותו דבר כאן בבלוגים, לפעמים יש תגובות מיותרות כאלו, שאומרות בעיקר שמישהו הרגיש צורך להגיב ופחות חשוב מה באמת הוא כותב, או תגובות שמראות שמישהו קרא אולי רק משפט אחד או רק שתי מילים מתוך מה שכתבתי, וגם לא בהכרח הבין את המעט הזה כמו שצריך.

פעם חשבתי למחוק אצלי תגובות כאלו אבל החלטתי להשאיר אותן כי זה אומר משהו על מי שכתב את התגובה אז זה כן יכול להיות שימושי לאחרים.

זה כמו באשליות אופטיות, יודעים מה הולך לקרות ואפילו איך זה עובד, ובכל זאת אי אפשר להימנע או להתחמק מזה.

ידעתי שהיום יהיה לי קשה. אחרי רגרסיה של כמה ימים, אני כאילו משתחררת אבל ידעתי שאני לא באמת אצליח לעשות משהו אמיתי. עם השנים למדתי דרכים להצניע ולרסן אבל זה קורה בדיוק כמו שזה צפוי שיקרה.

ועכשיו שוב סוף שבוע.

אני מרגישה כמו בהתאוששות. קשה לי בימים רצופים כאלה של חגים כי זה להיות בסביבה לוחצת של אנשים, ולמרות שאני מצליחה לברוח ולהיות לבד בשקט, יש תמיד צחושה של רגרסיה והתדרדרות במדרון.

ואני תמיד יודעת שזה יבוא ותמיד זה לא עוזר לדעת.

וזה רק חג אחד.

הגעתי לפגישה עם לקוחות חדשים. הלכתי מהאוטובוס רק חמש דקות והזעתי נורא כשנכנסתי לבניין. זה מגדל משרדים חדש ומפואר כזה, אז נכנסתי לשירותים לשטוף פנים עם סבון שלפחות יהיה קצת ריח נעים. ואז גיליתי שאין נייר לניגוב ידיים ליד הכיור. והיתה לי רק דקה עד הפגישה. נכנסתי לשם עם פנים יותר רטובים מאיך שהגעתי לבניין.

תמיד בסרטים האמריקאיים איבוד הבתולין הוא משהו נורא מיוחד, וחייב להיות עם משמעות, ובנות מחכות שזה יהיה "נכון" ומתאים ורומנטי, שיהיה עם "משמעות".

היו לי חברות כאלו, וגם אני בהתחלה נסחפתי למחשבה הזאת, וזה בעצם כמו קמפיין שיווקי משכנע כזה, כל הערכים שמדביקים לזה, כאילו זה "המותג" של איבוד הבתולין. זה עובד כמו מיתוג.

אני בשלב מסויים אמרתי זהו אני מנסה, אני עושה, בלי מחשבות על העומק המזוייף. היה קל לי להתנתק מהרגשנות.

ככה גם ניסיתי עוד דברים. פשוט ניסיתי.

ועכשיו אני אחרי יותר מחודש של גירויים בלי לגמור ואני פתאום חושבת אולי צריך את הרגע הנכון, אולי המקום הנכון, לא לעשות מזה סתם, לא למהר. אבל לא בגלל רגש כמו בבתולין אלא כי פיזית זה יהיה פחות מוצלח אחרי כל בניית המתח.