קו חיים מקביל

למרות שבבית יודעים לתת לי את הזמן בשקט שהמוח שלי צריך לפעמים, עדיין לא תמיד זה עובד ואז אני מוצאת את עצמי הולכת לשבת בשירותים רק כדי להיות לבד.

ושם יש לי מחשבות ולפעמים אני קוראת דברים, ולפעמים מעבירה את היד על הכוס והחיבור של הירכיים, שם תמיד חם וקצת מזיע, ומריחה וזה עוד יותר מעורר מחשבות ואז אני מתחילה שוב להיסחף לפנטזיות של זיעה וריחות שלי ושל מישהי גדולה ממני.

לפעמים אני גם עושה את זה בשירותים של משרד מפואר שאני מבקרת בו בעבודה. יכולה להישאר שם המון זמן ולהקשיב לתאים סביבי ולהריח ולדמיין.

והרגע הכי מוזר זה אם מישהו או מישהי מהמשרד יפגשו אותי יוצאת מהשירותים בדרך למעלית אחרי שכאילו נפרדתי מהם ואמרתי שאני הולכת כבר לפני שעה.

גם ככה קשה לי עם דברים שמשתנים בלי לדעת מראש. ואז תמיד עד שאני מתכננת מראש ומפנה בוקר שלם של להסתגר בבית ולהתפרק באוננות של שעות רצוף, הכל משתבש וכל הדברים הבלתי צפויים נופלים על הראש שלי.

אני הרבה זמן לא מצליחה לגעת באחרים, כולל בעלי. רק מגע קצר שחייבים אבל לא עם משמעות, למרות שיש רגש.

גם בעצמי אני נוגעת רק קצת, בורחת מזה מהר.

וכל הליכה ברחוב אני מרגישה שכולם מסתכלים ויודעים את זה, ועוד מעט בכוונה מתנפלים ומתקרבים כדי לגעת. אני יודעת שהפרשנות של המבט שלהם היא רק אצלי בראש, אבל המבטים אמיתיים ובמבנה המוח שלי זה יכול להספיק.

הבריחה היחידה שלי בתקופה הזאת היא מחשבות ופנטזיות יותר ויותר סוטות וחריגות.

יש לי שכנה שהולכת באופן קבוע להפגנות, כל שבוע. היא עם דגלים וחולצות ומגאפון ונראה לי שהיא סוג של אחת המובילות והמארגנות שם.
אנחנו לא ממש בקשר, קורה פעם בכמה זמן שאני רואה אותה במדרגות ויש שלום שלום כזה מנומס.

אבל בפעם האחרונה שהיא חזרה מההפגנה במקרה יצאתי וראיתי אותה נכנסת לבניין, והשלום שלה היה הרבה יותר אסרטיבי, עם חיוך, ופתאום היא באה וחיבקה אותי. היא היתה מלאת אדרנלין כזאת וזה היה כל כך שונה מאיך שתמיד ראיתי אותה. הרגשתי את הנשימות שלה חזקות כאלו מהגוף שלה, וממש יכולתי גם להרגיש עליה את הזיעה של כל המאמץ והאנרגיות שהיו לה כל הערב. זה נשמע אולי מגעיל להתחבק עם מישהי כשהיא ככה, אבל לה לא היה אכפת, ואני בשניה אחת יכולתי להרגיש שכבות שלמות של זיעה שהתייבשה והתמלאה שוב, כמו שכבות שארכיאולוגים מוצאים באדמה וכל שכבה מספרת משהו אחר.
כל המחשבות האלו רצו לי בראש ממש בשניה אחת, ולמרות כל הזיעה וזה שכל המצב הזה מוזר ולא רגיל רק רציתי שזה יימשך, כדי שאני אוכל להמשיך לחשוב ולהבין יותר עד הסוף בלי שזה ייקטע לי.

בסוף היא המשיכה הביתה, ובעצם אני אומרת "בסוף" אבל זה היה אובייקטיבית זמן קצר.

ובגלל שהמחשבות נקטעו לי אני ממשיכה לחשוב, ומה שקורה לי במצבים כאלה שלא הספקתי לחשוב על הסוף ולעבד ולהבין זה שהמחשבות מתחילות להיות קיצוניות יותר, כאילו לבדוק גבולות של לאן הסיטואיציה היתה יכולה להתפתח.

וזה תמיד מגיע למצבים שיכולים להשמע קיצוניים או אפילו מגעילים בהקשר אחר.

יש לי מאז פנטזיות מיניות ונכנעות עליה עם כל הזיעה שיש לה בכל פינה בגוף.

לפעמים דווקא אחרי חופשה או שבת אני הכי עייפה. כמו היום שממש נעצמות לי העיניים. במיוחד אחרי שבתות כאלו עם הרבה אנשים מסביב, מה שדורש ממני המון מאמץ, ואז אני צונחת למיטה מותשת אבל לא מצליחה להרדם עד מאוחר.

והיום בא לי רק לישון. להתפשט ולישון. על הריצפה הקרה.

לפעמים אני צריכה ריחוק, צריכה שלא יגעו בי, גם לא במטאפורה. האתגר הכי קשה כשנפגשתי עם גברים היה למצוא מישהו שמבין את זה ויודע לקבל את זה, לא לפרש את זה לא נכון, וגם מתי ואיך להתקרב חזרה בלי לעשות מזה עניין.

היה לי שבוע כזה.

לפעמים הוא מתחיל ללטף אותי בלילה, ואני מרגישה שזה הולך לשם.

הוא מתחיל לגעת בעדינות עם האצבעות על הפטמות, לפעמים ממש בעדינות כמו נוצה ולפעמים קצת יותר בצביטה, והוא יודע בדיוק מתי זה ומתי זה, ואיך לאזן הכל. מכבים את האור והוא יושב ומושיב אותי בין הרגליים שלו, נשענת עם הראש על החזה שלו. והוא יכול להרגיש כל נשימה שלי וכל רעד בכל סנטימטר בגוף, והוא יודע איך לגעת ומתי.

יש לו סבלנות וזה יכול לקחת המון זמן, והזרמים רק מתגברים. כמו הגלים של הים, לפעמים קטנים לפעמים גדולים, ולפעמים בכוונה מחכים להתחבר אחד לשני כדי שיגיע זרם אחד ממש גדול. זה זורם מלמעלה למטה, מכווץ ומרחיב ועושה לגוף חיים משלו.

ואני נכנסת לחלום כזה, לעולם אחר בחושך הזה, עולם שאני לא על המיטה ואין את המגע בכלל, יש רק את הזרמים.

וזאת אורגזמה מסוג אחר לגמרי, בגלל כמה שקשה להגיע ובגלל שהיא בכלל בלי המגע הישיר.

נשרפתי ברגליים מהשמש בים וזה ממש כואב.

המחזור הפעם פחות כואב אבל נורא מפיל אותי בעייפות.

ועכשיו גם יש לי כאבים בפטמות.

המוח שלי מצד אחד מתקשה עם תקופות של לחץ מנטלי אבל מצד שני מתקשה גם להראות את זה שהוא מתקשה. אז יוצא שתקופות כאלו כמו עכשיו רק מגבירות את עצמן, והמזל הוא שאני מספיק התבגרתי והתנסיתי כדי לדעת שזה יעבור בסוף ואני לא נלחצת מהר כמו כשהייתי צעירה וזה היה חדש לי.

אבל מה שלא השתנה זה שבתקופות כאלו, יחד עם העייפות שמפילה אותי מוקדם לישון, מגיעה בשעות אחרות חרמנות, ולא סתם אלא חרמנות לדברים קיצוניים. אולי זאת בכל זאת הדרך של המוח שלי לשחרר את מה שקשה לו ולוחץ לו מהכל. אני כבר יודעת שגם זה יירגע, ויחזור אחר כך כמו גלים.

אולי הרגשת בדיעבד שניצלו תמימות או חוסר הבנה חברתית שלך.

אולי כולן עברו משהו כזה.

אולי את קצת מחפשת כל הזמן לחזור לשם.

להדביק את התחושה שנוצרה בדיעבד למי שהיית שם אז.

שוב הימים האלה שאני מרגישה את המחזור מתקרב וכל מה שאני רוצה זה להיות לבד בחדר לבן ושקט עם תנור ממש חזק ולדמם בלי שיפריעו לי.