קו חיים מקביל

תמיד בסרטים האמריקאיים איבוד הבתולין הוא משהו נורא מיוחד, וחייב להיות עם משמעות, ובנות מחכות שזה יהיה "נכון" ומתאים ורומנטי, שיהיה עם "משמעות".

היו לי חברות כאלו, וגם אני בהתחלה נסחפתי למחשבה הזאת, וזה בעצם כמו קמפיין שיווקי משכנע כזה, כל הערכים שמדביקים לזה, כאילו זה "המותג" של איבוד הבתולין. זה עובד כמו מיתוג.

אני בשלב מסויים אמרתי זהו אני מנסה, אני עושה, בלי מחשבות על העומק המזוייף. היה קל לי להתנתק מהרגשנות.

ככה גם ניסיתי עוד דברים. פשוט ניסיתי.

ועכשיו אני אחרי יותר מחודש של גירויים בלי לגמור ואני פתאום חושבת אולי צריך את הרגע הנכון, אולי המקום הנכון, לא לעשות מזה סתם, לא למהר. אבל לא בגלל רגש כמו בבתולין אלא כי פיזית זה יהיה פחות מוצלח אחרי כל בניית המתח.

עד שהחלטתי לפוצץ את האדג'ינג קיבלתי מחזור.

22 ימים של אדג'ינג.

לפעמים אני משתגעת ולא מצליחה להתרכז בכלום, ולפעמים אדישה לגמרי.

הכל בקצוות.

עד שנרדמתי פתאום הילדה העירה אותי בבכי של צרחות. לא הצלחתי להבין מה קרה לה ורק רציתי לחזור למיטה. בעלי בא ולקח אותה ולחש לה משהו באוזן והיא פתאום נרגעה. הוא לקח אותה בחיבוק למיטה שלנו וזה היה כמו קסם מהפנט שרציתי גם. עברתי לישון בסלון חרמנית.

ישבנו אתמול אצל ההורים שלי כמעט כל היום לארוחת צהריים וחגיגת יום הולדת וסתם להתעצל ולא לעשות כלום. כשכולם סיימו כבר לאכול והתחילו לדבר על פוליטיקה אני עוד קמתי כמה פעמים לקחת אוכל לצלחת שלי. כל פעם קצת כי לא רציתי לאכול הרבה, אבל בסוף יצא שקמתי המון פעמים אז אכלתי הרבה, וזה סתם, אחרי שכבר שבעתי.

ואז היו פיצוחים ופירות כמו שיש אצלם תמיד. ואחר כך עוגת יום הולדת. וככה כל היום אכלתי ואכלתי בלי לחשוב כמה זה באמת ואם צריך את זה.

כשחזרנו הביתה רק רציתי שבעלי והילדה כבר ילכו לישון ואני אוכל לשבת לשתות משהו ולהיות בשקט. נכנסתי לשירותים ונזכרתי בכל הזלילה הזאת והרגשתי גועל.

התעוררתי מחום ומזיעה כמה פעמים בלילה.

כל התחלה של שיחה היא מבחן. כל כשלון של מישהי שפנתה אלי מיוזמתה אמור לשמח אותי, הצלחתי, ניצחתי, היה קל אפילו. אבל זה לא משמח, זה מראה שקצת יותר אין פה סיכוי ותקווה.

אי אפשר לצפות להמיס אותי ביהירות שברור שהיא ריקה. זה יכול לעשות רושם, אבל לא עלי. אי אפשר להגיד לי שאם אהיה ראויה אקבל מה שאני צריכה. אין בזה היגיון. לא דיברנו, את בכלל לא יודעת מה אני צריכה, אז מי פה הלא ראויה?

אני יודעת שלפעמים אני ישירה או קרה. לפעמים הישירות שלי פוגעת, וגורמת לאנשים לקלל או לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי.

יש לי בעיות, הן לא מתחום הפסיכולוגיה. זאת עוד רדידות בורה ויהירה. במקרים האלה הבעיות שלי דווקא רק עוזרות לי ולא מפריעות.

לפעמים אני רואה בצ'ט הכללי שאנשים מדברים על להיפגש לקפה בבוקר סתם ככה, ולפעמים אני רוצה לראות איך הם נראים ככה בלי שהם יודעים שאני שם. הזבוב על הקיר.

פעם אחת אני חושבת שהצלחתי, במקרה.

תמיד המחזור שלי כואב אבל הפעם היה עוד יותר. מצד שני נראה לי שהיה קצר יחסית. 

אתמול שתיתי המון, נרדמתי מול המחשב והתעוררתי כמה פעמים. זאת תחושה טובה כזאת של ריחוף, כל הבית חשוך ושקט.

התלבטתי אם לאונן לפני השינה אבל דחיתי את זה לבוקר.

יש לי פגישה בבניין משרדים, אני אכנס לשירותים אחר כך, ואם אצטרך יש לי בתיק בימים האחרונים תחתונים להחלפה. אולי אני אשאיר את הישנים בשירותים, אבל לא בקומה של הפגישה שלי.

השאירו אותי קצת לנוח לבד בבית כי יש לי כאבי מחזור איומים, וזה מצטרף לכאבי החרמנות. אבל אני רוצה להצליח.

יושבת לפני ארוחת הערב בשירותים אצל ההורים שלו לכתוב כאן. שומעת את כל הצעקות מהסלון ומרגישה קצת בריחה.

בבוקר יצאנו לארוחת בוקר משפחתית מאולתרת בבית קפה, רק שלושתנו. לפני זה הייתי בשירותים ואוננתי ועצרתי בזמן. כשישבנו לאכול התחיל להיות ממש חם אבל הרגשתי יותר חם למטה בתחתונים.

חברב עברה שם ועצרה לדבר קצת, דיברנו על איזה פרויקט בעבודה שהתנפח בלי שתכננתי, ואז היא אמרה "מה את צריכה את זה, למה את עושה את זה לעצמך", והרגשתי את החום הזה ורציתי להגיד לה "למה אנשים מטפסים על הרים?"

אבל כתבתי את התשובה הזאת פעם פה אז ויתרתי, והיא גם בכלל התכוונה לעבודה.