קו חיים מקביל

ברחתי היום מהילדה לחדר שלי. ברחתי והשארתי אותה כועסת וצועקת וסגרתי את הדלת.

אני עצבנית יותר בתקופה הזאת. אין לי סבלנות להתרכז בדברים. זה גם משפיע על העבודה אבל בזה אני מסתדרת כי אני יודעת לעבוד מהר ויעיל.

אני מקווה שאחזיק מעמד כל החודש.

זה כאילו רגיש לי מדי. זה כמו אש, להסתנוור ולנסות לגעת ולראות מתי מתרחקים, להרגיש את החום והצריבה באצבעות ובכל זאת לנסות יותר ולהתאכזב שלא הצלחתי.

אני פורשת כל כמה שעות לאונן ולהפסיק. ובין לבין אני רואה תמונה שלו עם מישהי, אין לה פנים, בקושי יש חדר מסביב. מנסה להחזיק את זה יותר זמן, מנסה לבנות את החדר שלנו ברקע. ועוזבת. 

אבל לא יחד, לא התמונה הזאת והאוננות כשכל הגוף כבר מתוח והכיווצים בבטן מתחילים עוד לפני הנגיעות.

לא יחד.

זה רגיש מדי. זה כמו אש. אני רוצה ובורחת.

יש לי התכווצויות של חרמנות בכל הבטן, ודמעות יותר מהרגיל בעיניים, ואני נורא עייפה. אולי הדמעות זה מהעייפות.

ולמה לטפס על הר?

ולמה לעשות אוריגאמי?

ולמה לקרוא אינצקלופדיות?

תחושה כזאת של מה היה הטעם להתקלח בבוקר אם מהר מאוד שוב הכל מזיע ומריח.

נראה לי שהייתי יכולה להיות שולטת משימות טובה. לעצמי.

מהימים האלה של לשבת בשירותים במקום זר ולנסות להרגיש בבית.

בא לי להגיד לה שלא באמת התעניינתי בתינוק שלה כשהתקרבתי וחייכתי ושאלתי שאלות, אלא רציתי להרגיש את הנשימה שלה.

בא לי להגיד לה שלא באמת חיפשתי משהו בתיק גב שלי על הריצפה כשהתכופפתי לידה, אלא רציתי להרגיש קרובה לרגליים שלה.

בא לי להגיד לה שלא באמת רציתי לאכול את פלח האבטיח ההוא, אלא להרגיש שאני מלקקת ממנה את הזיעה.

בא לי להגיד לה שאני רוצה שהיא תגרום לי להגיד את זה ככה ליד כולם, שאני אמות מבושה.

אה ומזל טוב גם לשני הילדים המתוקים מהגן שחגגו שם יום הולדת.

ראיתי איתו הערב שני משחקים. כולל הארכה ובעיטות פנדלים.

בעצם הוא ראה ואני ככה מדי פעם בין כביסה לטיטוא מתחת לרגליים שלו ללשבת עם הקטנה שתירדם מחדש אחרי שהתעוררה, וכלים ולסדר.

וכל הזמן הזה אני מדמיינת שהוא יושב שם מול המשחק עם מישהי אחרת.

מעניין אותי איך זה לעבור חודש שלם של אדג'ינג.