אבל אז הוא הופך אותי לגוש חרמנות במשפט אחד קטן ואני נזכרת מה באמת מניע את הדמות הזאת.
אפילו שכחתי לעשות את מה שהוא אמר. כלומר, לא בדיוק שכחתי, זה פשוט איכשהו לא הסתדר, כי במקרה כשהיינו בתנוחה שבה התכוונתי להיות בשביל זה - בדיוק גמרתי בפעם השניה והיה בא לי להיות בזה ולא להתעסק בעוד דברים באותו רגע. לפעמים כל המוסיף גורע, ת'ם יודעים? היה רגע מושלם כזה ולא רציתי לשנות שום דבר.
אבל הגענו קרוב ועכשיו אני יודעת שמותר לי.
רגע לפני הייתי נחושה לא לזרום. מאד רציתי לישון ומאד רציתי כירבול רך ושקט ועמדתי על זכותי להירדם בחיבוק שלו. הוא ניסה להציק ואני ניסיתי להתעלם. אבל אז הוא לקח את היד שלי ועדיין לא זרמתי כי באמת הייתי מאד מאד עייפה אבל משהו באיך שהוא החזיק אותי, הרגשתי את הדבר הזה שאני תמיד רוצה להרגיש ואני לא יכולה לעמוד בזה כשהוא משחרר רסן ועושה את מה שהוא הכי רוצה ושוכח שזה לא יפה להעיר אותי. והרגשתי את החרמנות פתאום שוטפת אותי מבפנים וכבר לא היה אכפת לי מה יעשה לי אבל עדיין הייתי עייפה והתעצלתי לזוז בעצמי. ואז הוא אמר משפט אחד ופתאום לא הייתה עייפות ולא היו מחשבות ולא היה שום דבר מלבד הגוף האהוב שלו.
הוא אמר משהו שבמקרה באמת רציתי לשמוע אבל זה לא נראה לי חשוב. כי בתכלס מה שהוא אמר לי, במילים אחרות, הוא "מותר לך".
זה כל מה שאי פעם רציתי.
אני בחורה צנועה, כל מה שאני רוצה זה הכל.
אני לא צריכה שתיתן לי את כל מה שיש בעולם. יש הרבה, לא הכל אני צריכה. יש אנשים שתולים את עצמם מהבשר עם ווים, ידעת את זה?
בתכלס מה שאני רוצה הוא שיהיה מותר לי הכל.
