אז, האם הדיעה שלי פופולרית או לא? להלן הדיעה. רגע, לפני הדיעה. אוך, מוזר לי לקרוא לזה ככה. אני לא מרגישה שזו "דעתי" אלא שזו פשוט המציאות. ושאני פשוט רואה אותה. אני מרגישה שזו "דעתי" כמו ש"לדעתי העלה הזה ירוק". זה פשוט מה שזה.
לאחרונה אני חושבת הרבה על וינסטון סמית. על איך שהוא הרגיש. על איך ששתיים ועוד שתיים הן ארבע.
אז. מה שרציתי לומר.
"אם נעלבת סימן שיש משהו בדברי" זה תרגיל מלוכלך ונבזי. צריך להיות או מטומטם או חרא בנאדם בשביל להגיד דבר כזה. על שלל גרסאותיו. "אם נעלבת סימן שזה יושב לך על משהו", "אם זה מכעיס אותך כנראה שיש לך קונפליקט אישי עם הנושא הזה" וכו'. כל הגרסאות. זה גזלייטינג על מלא.
יש מצב שכולנו, בתור חברה, נסכים על זה? כמו שהסכמנו על כך שזה לא יפה להצביע על אנשים ועל כך שצריך להגיד בבקשה אם רוצים לקבל דברים.
זהו, זו כל התגובה. ראיתי עכשיו כתבה בפייסבוק וממש התחשק לי לכתוב את זה כתגובה אבל התאפקתי, כי אני לא מדברת ככה, אז באתי לדבר ככה איפה שלא יודעים שזו אני 😜
אז.
אללי, איזה בולשיט מטומטם.
קודם כל, למה בכלל צריך את התגובה שלה. למה הכתבה הזאת קיימת. זה כה צהוב וכה מעפן. הרי ברור שהאשה לא מאוזנת ושיש לה בעיות עם עצמה. אז לשים זרקור על השטויות שהיא אומרת זה קצת נבזי. כאילו שהיא קוף בגן חיות. להצביע עליה ולצחוק. די, כבר כעסנו על הפוסט ההוא, סבבה, מובן, היה פוסט מכעיס, אבל עכשיו שכבר ביססנו את זה אז מה עוד יש להתעסק בזה? מה, בשביל להרגיש כמה אנחנו יותר טובים ממנה? חסר דרכים להרגיש טוב עם עצמנו בלי ללעוג לאנשים?
זה מזכיר לי איזו אימרה, לא זוכרת איך זה הולך בדיוק - משהו כמו - עדיף לא להילחם עם מי שחלש ממך. זה גם לא מוסיף לך תהילה אם תנצח, וגם כן מוסיף לך השפלה אם תפסיד.
להיות חזק על חלשים זה לא דבר שאמור להוסיף לנו תחושת עוצמה. נראה לי שזו ההגדרה לבריון - אחד שהדרך היחידה שלו להרגיש חזק היא לפגוע במי שחלש ממנו. לא משפיל?
הדברים שהיא אומרת גם הם בולשיט מטומטם - איזה קשקוש לא עקבי ולא קוהרנטי על כך שהעצמה נשית לא צריכה להיות בעירום, לא התעמקתי כי ברור שזה ראנט ולא טיעון רציני, אין שם ממש נימוקים, סתם זורקת משפטים שנשמעים איכשהו קשורים לנושא וגם זה בקושי. הרי דובר על אחוזי שומן ועכשיו זה פתאום עניין של אחוזי עור גלוי?... טוב עזבו זה באמת לא מעניין.
התגובה שלה מטומטמת, והכתבה על התגובה שלה עוד יותר מטומטמת, וגם התגובות לפוסט מטומטמות,
וכל זה סערה בכוס מים,
ובכלל כולם מטומטמים ורק אני ואתם מבינים משהו על החיים האלה. רק אנחנו. וזהו.
בעקבות פוסט בבלוג אחר שברשותכם לא אפנה אליו כרגע כי זה לא באמת קשור וגם יש מצב שמיותר כי למיטב ידיעתי קבוצת הקוראים של הבלוג שלי מוכלת בקבוצת הקוראים של הבלוג ההוא,
נזכרתי באתר מופתי שחביב עלי מאד ולא הסתכלתי עליו כבר שנים ולא הייתי בטוחה שעוד פעיל. מבנה האתר קצת השתנה אבל עדיין יש בו פוסטים חוצבי להבות שממלאים את ליבי בדיצה ועדיין יש בו ליין מוצרים שאי אפשר שלא לחמוד את כולו.
יש שם הרבה תוכן וקשה לבחור ממה להתחיל אז אשים פה פוסט מרנין אחד לדוגמה, ואם תהנו ממנו פשוט תמשיכו לשוטט באתר ולהנות מכל השפע.
כמו שאני עושה עכשיו.
אח, מעטים הדברים שמרחיבים את ליבי כמו משימה שבוצעה היטב, בהידור ובהקפדה על פרטים. גיל וחדווה.
אפשר לדבר. זה לא שאין לי מה לומר. תמיד יש לי מה לומר, ואוצר המילים שלי - ברוך השם, כמו שאומרים. והראש מלא בהגיגים ותהיות ורעיונות והצעות.
אבל מה שבאמת הייתי רוצה עכשיו זה להתפשט ולכרוע על המיטה ושבעלי יצליף לי על התחת עם השוט הנעים ולא יפסיק עד שלא אחשוב יותר כלום ולא אזכור איך קוראים לי.
אני לא אוהבת את הקטע הזה שבפורומים באינטרנט, כשאנשים רואים משהו שהם לא אוהבים הם מתחילים לחפור על זה במקום להתעלם, לא כי אני חושבת שלא צריך למחות על אי צדק אלא כי זה מקפיץ את השרשור ומייצר סביבה שבה ריבים מקבלים יותר טראפיק מתוכן של ממש. מבחינה טכנית גרידא, פורום באינטרנט מושתת על פידבק חיובי בלבד. היחס היחיד הוא קידום. בעולם האמיתי אפשר להתעלם ממישהו בהפגנתיות. באינטרנט זה לא עובד. אם תתעלם אף אחד לא ידע. אבל אם הרבה יתעלמו אז השרשור ישקע ויוצרו יבין שלא מצא חן בעיני הציבור.
זו הדרך היחידה.
אני גם לא אוהבת את הקטע הזה שיש אנשים שבאופן קבוע מחרבים כל שרשור בכך שהם מגיבים לכל פוסט ולכל תגובה בכל פוסט. אם כולם היו מתעלמים אולי זה היה נרגע. אבל זה מעצבן אז מגיבים. וככל שמגיבים זה מעביר את הפוקוס אליו ועכשיו כולם מדברים עליו והוא קובע את נושא השרשור. איכשהו כל כמה זמן יש אחד כזה שבדיוק יש לו את כל הזמן שבעולם. ובכלל, לא אוהבת שסוטים מהנושא. אני מסכימה עם אלה שאומרים "די להיות נבזיים תגיבו לעניין" אבל גם הם בעצם לא מגיבים לעניין ועכשיו זה שרשור על תרבות דיון ולא שרשור על הדבר שעליו הוא אמור היה להיות. הדרך היחידה לשפר את המצב היא להגיב לעניין. בכלוב פעם הייתי משתדלת. כל פעם שראיתי שרשור שנחטף השתדלתי לחשוב על תגובה רלוונטית ולהוסיף אותה, ולהתייחס למי שענה לעניין, לנסות להחזיר את זה למסלול. אבל היום כבר אין לי זמן פנוי כמו פעם וגם ירדה לי קצת המוטיבציה כי באמת שכבר כתבתי פה מאה פעם את כל מה שהיה לי לומר בכל נושא בעולם.
ד"א זה לא רק בכלוב. פשוט בכלוב אנחנו כרגע. ובכלוב זה יותר מעיק כי אין מבנה עץ בפורום אז אין דרך לפתוח דיון צדדי בצורה לא מעצבנת. אבל גם במבנה עץ יש את זה שעובר על כל תתי התגובות ומגיב לכולם. וגם מגיב לכולם את אותו מסר נבזי וריק.
אנחנו בחנוכה חברים. אז הכניסו פה מסר פואטי על הגברת האור. אתם כבר יודעים איך זה הולך - לצעוק על החושך לא מזיז לחושך. מדליקים את האור והחושך מתפוגג מאליו.
בתחילת הסרטון ויסוצקי אומר "זה הקרדו שלי". זה קצת מצחיק, כי זה שיר על הגברת האור והוא נקרא "אני לא אוהב". זה הפוך על הפוך כזה, כמו תמיד אצלו. שיר שכולו לשון שלילה שאומר - תהיו טובים, לעזאזל. ועל כל ההתלהבות המזוייפת, וכל החצי-עבודה, וכל ההפרעות לשיחה, וכל החטטנות נטולת החמלה, וכל הסכינים בגב ובמיוחד הסכינים מלפנים - אפשר לומר "אני שונא את זה", אבל אני אוהבת שהוא אומר דווקא "אני לא אוהב". זה זה, לא? לא חייבים לשנוא. מספיק לא לאהוב את זה. מספיק לאהוב משהו אחר.
עריכה: השיר ברוסית ומתחתיו מצורף תרגום.
תרגום לאנגלית + הערות תרגום:
תרגום לעברית - תרגם ארקדי דוכין, לא מצאתי את המילים כתובות אלא רק בקבוצת פייסבוק אז מעתיקה לכאן בלי קישור:
ני לא אוהב סיומים פטאליים מהחיים אף פעם לא מתעייף אני לא אוהב ימים בהם אני שיכור חולה או מזייף
אני לא אוהב ציניות קרה בגאווה לא מאמין ועוד כשמכתביי נופלים לידי זרה והצנזור מוחק לי את שורות
אני שונא חצאי דברים או כשקוטעים באמצע השיחה לא אוהב כשיורים בגב ומתנגד ליריות בכל מצב
אני לא אוהב רכילות כוזבת את תולעי ההיסוסים סיכות של גאווה וכשבהתמדה נגד הפרווה או כשמתכת זכוכית חותכת
אני שונא ביטחון שבע עדיף כבר לאבד שליטה כואב לי שמילת כבוד איננה וכל מה שקשור לזה בדיחה
כשמדכאים או כששוברים כנפיים לא מן הסתם אין בי רחמים אני לא אוהב כוח מופרז ולא סובל חוסר אונים
אני לא אוהב את עצמי פוחד כשלחפים מפשע מרביצים לא אוהב שזוחלים לנשמתי יותר מזה כשלתוכה יורקים
אני שונא במות וכיכרות בהם מיליון פורטים לאגורות ואם יהיה יותר טוב מעכשיו את זה אני אף פעם לא אוהב
***
בגלל שאני קרציה, אני רוצה רגע לקחת את התרגום של דוכין ולשנות אותו קצת לגרסה שלי. כי אני נורא אוהבת את השיר הזה ואם היו שואלים אותי מה הקרדו שלי אז יש מצב שגם אני הייתי עונה "השיר הזה" (למרות שבתכלס הקרדו הרשמי שלי הוא הנאום של לינקולן מביל וטד), ומשהו בתרגום הזה לא זורם לי, לא יודעת לשים את האצבע כי זה באמת תרגום סבבה לגמרי וגם עם חריזה, אני הולכת להרוס את החריזה ולנסח ככה שיותר ישקף את ההזדהות האישית שלי עם המילים. וגם להחזיר מילים מהמקור שהוא שינה (היטב!) לטובת החריזה. סבבה? סבבה.
אני לא אוהב סיום טראגי אפי מהחיים אף פעם לא מתעייף אני לא אוהב אף עונה בשנה שבה אני שיכור או זועף
אני לא אוהב ציניות קרה לא מאמין להתפעלות משתפכת, וגם כשזר קורא את מכתבי בהצצה מעבר לכתפי
אני שונא חצי עבודה, חצי דרך או כשקוטעים באמצע השיחה אני לא אוהב כשיורים בגב כמו כן אני מתנגד לירי מלפנים.
אני שונא רכילות וגרסאותיה תולעי הספק, חרבות כבוד והוקרה או שכשכל הזמן נגד הסיבים או עם ציפורניים על לוח
אני שונא ביטחון עצמי זחוח עדיף כבר לאבד שליטה מתסכל שהמילה "יושר" נשכחת ומוחלפת בלעג וגנאי
כשאני רואה כנפיים שבורות אין בי רחמים, וזה לא סתם לא אוהב אלימות וגם לא אוזלת יד רק חבל על ישו המשופד
אני לא אוהב את עצמי כשאני מפחד חורה לי כשחפים מפשע מוכים לא אוהב שנכנסים לי לנשמה במיוחד כשבסוף גם יורקים
אני לא אוהב במות קרקס וכיכרות בהם מממירים מליונים לפרוטות גם אם תמורות רבות וגדולות לפנינו את זה אני אף פעם לא אוהב.
לפני 9 חודשים. יום רביעי, 18 ביוני 2025 בשעה 18:04
יש את הילד הזה שעושה איזו תנועה חזרתית שטיפה משמיעה קול, ואמא שלו מסתכלת מסביב במבוכה ועושה לו "ששש" לחוץ כזה שגורם לו להילחץ עוד יותר. אז אתם שבמקרה יושבים צמוד אליה, תעשו לי טובה - תפסו את המבט שלה, חייכו אליה ברוך, אתם יודעים איך, החיוך הזה שאתם מחייכים לזרים כשאתם רוצים לשדר להם שהם בין ידידים. ותלחשו לה, אולי רק בתנועת שפתיים, שרק היא תראה כדי שלא להביך אותה עוד - עזבי, הכל טוב, הכל ממש ממש בסדר.
יכולים לעשות לי את הטובה הקטנה הזאת? זה ממש יעזור לי. תודה רבה.
אה, וגם, אם אתם יושבים על כיסא ואין מספיק כיסאות לכולם ואתם רואים מולכם מישהו/י מבוגר שנשען על הקיר ומחפש תנוחה - קומו ותציעו לו את הכיסא שלכם, ואל תחזרו לשבת כשהיא אומרת "לא לא זה בסדר" אלא התמקמו מחדש ושחקו עם הטלפון. תכף הם יתיישבו.
סבבה? אפשר שנהיה סגורים על זה שזה מה שעושים?
(היום היו הרבה אורחים במקלט. בדרך כלל זה רק הקבועים ועוד איזה שניים-שלושה אנשים שבמקרה היו ברחוב. אבל היום הצטרפו יותר מעשרה).
אה, ועוד משהו, זה כבר פחות קריטי אבל אם כבר משתדלים וזה - אם הלכתם ברחוב ושמעתם אזעקה ונכנסתם למקלט של הבניין הקרוב ושם חייכו אליכם והציעו לכם לשבת - אל תסיימו להם את כל הבמבה.
לפני 9 חודשים. יום רביעי, 18 ביוני 2025 בשעה 10:33
כבר כמה ימים שאני חושבת שכדאי שאכתוב משהו כי הכתיבה בדרך כלל עוזרת, אבל לא עולה לי כלום. כלומר, הרבה עומד בגרון אבל זה לא הופך למשפטים יפים. תקוע. אוף.
זה עוזר גם כשאני כותבת כלום. כלומר, אני מסוגלת בלי ממש לחשוב, פשוט להקליד, הנה למשל המשפט הזה, הוא יוצא מהאצבעות כמו מעצמו. אז הנה, בואו, קצת ארס-פואטיקה לטובת טראומה-בונדינג.
יש איזה פוסט על PTSD שהתחלתי לכתוב לפני איזה שנה וכל פעם חוזרת אליו ומוסיפה עוד שורה. רציתי להוציא אותו כבר אבל ממש קשה לי לכתוב אותו ואני לא מצליחה ברצף אלא רק במנות קטנות. זה מאד נדיר אצלי. בדרך כלל אני כותבת בפרצי כתיבה ספונטניים, פתאום בא לי לכתוב ופתאום זה נשפך, ואחר כך קשה להמשיך. כשאני חוזרת לטיוטות ישנות אני לא ממשיכה את המחשבה המקורית אלא לוקחת את זה לכיוון חדש, זה שצץ היום. אבל הפוסט ההוא, זה משהו שאני רוצה לכתוב, לא כי בא לי, אלא כי אני איכשהו... אה... צריכה? אני מרגישה שאני צריכה לכתוב את זה. לא במובן של חובה אלא של צורך שלי, מועקה שלי. הטראומה לא שלי. כלומר, הטראומה שעליה הפוסט. הפוסט הוא על הלם קרב. איני לוחמת ומעולם לא הייתי. אבל מי מאיתנו לא מכיר לפחות אחד. רק אחד? חח. פסיכולוגים דגולים של העתיד עוד יכתבו מאמרים זוכי פרסים על המדינה שלנו. אם יישאר ממנה משהו.
אויש, יוצא לי פוסט מדכא. זה די מובן, הוא נולד מתוך עייפות ותסכול, אבל הוא נועד לעודד אותי קצת וזה נראה שהוא לא בכיוון. אז נזנח את המשפטים הארוכים ונישאר רק עם הקלדה טיפולית. למשל, רשימות. בואו נעשה רשימה. מה אנחנו אוהבים? מה מנחם אותנו? מה נשאר רלוונטי לנצח? מה תמיד יהיה חשוב ומשמעותי? נכון - ספרות, מוסיקה, אומנות. אז הנה, רשימה קצרה של ספרים שאפשר לקרוא אם רוצים עכשיו ממש להיכנס לאווירה.
* לכבות את האהבה: הוי ארצי מולדתי, אדמה אדמתי! כמה אהובה הארץ, כמה בוגדנית האהובה. איך הגענו עד הלום? אולי בדיוק-בדיוק ככה.
* 1984: היכונו להפצצות מאיראנסיה! ולא לשכוח להתכונן לשבוע השנאה ולהתעדכן במסרים העדכניים שהיו מאז ומעולם במהדורה האחרונה של מילון שיחדש.
* מלכוד 22: על מפציצי חיל-אוויר שרק רוצים לשרוד. וכמובן, קולונלים שלא מתכוונים לכלות את זמנם בהתעלסות עם נשים יפות, אלא אם יוצא להם מזה משהו.
* דמם של אחרים: קל לשלם איתו. כמו שקל להצדיק מלחמות וקל להצדיק שלום פיקטיבי.
* פרנהייט 451: מי צריך ספרים כשיש אש!
טוב, זה משעשע אותי פחות ממה שציפיתי. תכננתי שזה יהיה יותר ארוך ותכננתי גם לתקוע כמה שירים, אבל אני רואה שאפילו בזה הכתיבה לא נשפכת אלא צריך לדחוף אותה בכח, אות אחר אות. וכבר באתי עייפה מהבית.
אז הנה שיר אחד, שיר ישן שלא מתיישן, ויש לי תחושה שהמחבר שלו ידע שלא יתיישן. כמו הרבה שירים של בוב דילן - הקאבר יותר טוב מהמקור. כמשורר הוא חביב עלי מאד אבל בתור זמר הוא בינוני לכל היותר. לפעמים הוא מצליח לרגש אבל לרוב הוא פונה ישר אל השכל. גם זה אחלה, אבל מה שהכי טוב זה לקחת שיר של דילן עם ביצוע של ג'ואן באאז ואז זה יוצא גם חכם וקולע וגם יפהיפה ונוגע. והיא ביצעה לא מעט שירים שלו, לשמחתנו. אז הנה אחד. יותר טוב לשמוע אותו בקול שלה מאשר לקרוא. היא באמת שרה מאד מאד יפה.
Oh, my name, it ain't nothin', my age, it means less The country I come from is called the Midwest I's taught and brought up there, the laws to abide And that the land that I live in has God on its side
Oh, the history books tell it, they tell it so well The cavalries charged, the Indians fell The cavalries charged, the Indians died Oh, the country was young with God on its side
The Spanish-American War had its day And the Civil War too was soon laid away And the names of the heroes I was made to memorize With guns in their hands and God on their side
The First World War, boys, it came and it went The reason for fightin' I never did get But I learned to accept it, accept it with pride For you don't count the dead when God's on your side
The Second World War came to an end We forgave the Germans, and then we were friends Though they murdered six million, in the ovens they fried The Germans now too have God on their side
I learned to hate the Russians all through my whole life If another war comes, it's them we must fight To hate them and fear them, to run and to hide And accept it all bravely with God on my side
But now we've got weapons of chemical dust If fire them we're forced to, then fire them we must One push of the button and they shot the world wide And you never ask questions when God's on your side
Through many dark hour I been thinkin' about this That Jesus Christ was betrayed by a kiss But I can't think for you, you'll have to decide Whether Judas Iscariot had God on his side
So now as I'm leavin', I'm weary as hell The confusion I'm feelin' ain't no tongue can tell The words fill my head, and they fall to the floor That if God's on our side, he'll stop the next war
