לפני שנתיים. יום שני, 23 באוקטובר 2023 בשעה 7:14
תמיד שנאתי פסטלים. הצבע, לא המאכל. המאכל חביב עלי מאד. צבעי פסטל לא באים לי טוב. יש קטע בסרט השני של משפחת אדמס, כשמורטישה מגיעה לבית של דבי, שמעוצב בצבעים בהירים, ומאשימה אותה בשורה של פשעים, ומסיימת במילים - כל זה אני יכולה לסלוח. אבל... פסטלים?
ובצפיה ראשונה חשבתי היי, אני לא לבד. זה נחמד, רגעים כאלה שאתה מוצא מישהו שמזדהה עם השטות האיזוטרית שלך. זה תמיד נחמד, לא?
לפני שבועיים קרה אסון בישראל. אנו מדממים ושבורי לב ומבוהלים ומפחדים ואבלים. בזמנים כאלה אין טעם לנסות להיות קולית. אפשר לצרוח, אפשר לאבד עשתונות, אפשר לפתוח את הלב עד הסוף ואפשר להתמסר לצרכי הזולת. הכל אפשר, הכל מובן. וכולנו מדברים על זה. אין הרבה מה לומר, אבל גם אין חשק לדבר על משהו אחר. אז טוחנים מים. מקשקשים. חוזרים על אותן הקלישאות שוב ושוב. היי, אם זה לא היה משפט טוב וממצה וקולע אז הוא לא היה הופך לקלישאה.
ואז באופן בלתי נמנע, מתחילות גם התפילות. פרקי תהילים באימייל. איסוף תרומות לשיקום מגירת האיפור. צילומים של בובה על רקע הריסות. מפעלי הנצחה.
קראתי עכשיו פוסט של תומר פרסיקו על כתיבת הספדים. אתם מבינים, כשיש כל כך הרבה הלוויות, זה קשה לכתוב הרבה הספדים. אז יש כמה כותבים שהתנדבו לזה. שקיבלו מידע על ההרוג וישבו לכתוב לו הספד. זה קטע, כל הדברים שלא היית חושב עליהם. מצב חירום, נצטרך אפודים, נצטרך רופאים וחובשים, נצטרך צידה לדרך. מישהו חשב שנצטרך כותבי הספדים?
יש ספר מצויין בשם "המוות והפינגווין" שבו הגיבור עוסק בכתיבת הספדים בשכר. הוא מועסק על ידי עיתון והוא כותב הספדים על אישי ציבור מטעם מערכת העיתון. הוא מקבל לידיו רקע ביוגרפי וגם מספר פרטים ספציפיים שהוא חייב להכניס. כותב על אנשים שהוא לא מכיר ומשתדל להכניס את הטאצ' הספרותי האישי שלו.
כתבתי בדיוק שני הספדים בחיי ולא עלה בדעתי שזה משהו שיעבוד עם כותב חיצוני. טוב, היה לי רק אחד בעשור, זה לא שיהיה לי עומס שידחוק אותי לחשוב על מיקור חוץ. אבל גם לא עבר לי בראש שהספד זה משהו שחייב להיות או שזה נעשה בשביל מי שמת. בשביל מה עושים הלוויה? בשביל מה צריך טקס עם נאומים? פשוט כי זה נורא קשה, פשוט לשים באדמה גוף שפעם היה כל כך הרבה בשבילנו ופתאום איננו. הטקס עוזר לווסת את הכאב. כשסבתא שלי נפטרה רציתי לספוד לה כי היה לי מה לומר. רציתי להשתתף בטקס, רציתי לומר לקהל כמה היא הייתה נהדרת, רציתי לומר כמה אהבתי אותה, כי הרגשתי צורך לדבר ולשתף. ואחותי, שלא רצתה לכתוב בעצמה - רצתה שאכתוב אני, כי אני מרגישה גם אותה ואני מסוגלת לכתוב ככה שגם היא תזדהה. כשכתבתי את ההספד לאמא שלנו ונתתי לה לתיקונים - לא היו לה תיקונים. אמרה שהיא מרגישה שזה מייצג גם אותה. לא כתבתי בשביל אמא, אם כי הכנסתי את מה שהיא ביקשה שאכניס. אני לא מאמינה שהיא שומעת. פשוט הבטחות צריך לקיים, גם אם אף אחד לא רואה ולא שומע. כתבתי בשבילי, בשביל לא להיות לבד עם הכאב שלי. כתבתי בשביל אחותי, שלא תהיה לבד עם הכאב שלה ותדע שאני מרגישה אותה ויכולה לתמלל את האובדן שלה. כתבתי בשביל אבא שלי, שלא אוהב לדבר על הרגשות שלו אבל כן רוצה שכולם ידעו שהוא מלך העולם בלדעת עם מי להתחתן. כתבתי את מה שאני רציתי לומר.
מה הטעם בהספד שנכתב לפי הוראות? האמנם סופדים כי הדברים צריכים להיאמר? תמיד חשבתי שאומרי ההספדים עושים את זה למען עצמם, מתוך הצורך שלהם.
אבל עכשיו שכתבתי את זה, אני יכולה לדמיין את זה. אני יכולה לדמיין מצב שבו הכאב כה גדול שקשה להתנסח. שאני יודעת מה אני רוצה לומר, אבל לא מצליחה לקשור את זה לטקסט קוהרנטי. הרי זה קרה לי. קורה לכולנו. אולי במצב כזה אכן יעזור שמישהו יכתוב בשבילי.
דברים שהייתי יכולה לעבור חיים שלמים מבלי לחשוב עליהם לעולם, אם לא היה קורה מה שקרה.
האומנם הייתי יכולה לעבור חיים שלמים מבלי שיקרה מה שקרה? מהם החיים, אם לא שורה של הסחות דעת מאימת המוות ומלמול בלתי פוסק של "לי זה לא יקרה"?
הפוסט של תומר מעלה לי הרבה רעיונות לסיפורים בדיוניים. אבל המוות והפינגווין כבר נכתב ואני לא בטוחה שיש לי דרך חדשנית לעסוק בעניין הזה.
בגרסת הדיסני לגיבן מנוטר דאם, שזה סרט שאני אוהבת ושונאת, כי השירים יפים והדמויות חמודות אך הסיפור מכעיס נורא ומהווה דוגמה מייצגת לדיסניפיקציה של סיפורים, יש סצנה שבה פרולו מדבר על אנשי העיר התחתית כמזיקים שיש להדביר. הפריים מתקרב לנמלים בודדות שזוחלות על מעקה האבן. הוא מועך אותן באצבעותיו, אחת אחת, נראה לי שהוא אומר משהו על איך שאתה מועך אותן אחת אחת אבל זה לא מספיק ותמיד יבואו עוד, לא בטוחה מה הוא אמר שם בדיוק, הוא מרים את הלבנה הרופפת ותחתיה יש קן שלם. משהו על זה שנדמה לך שזה רק אחת פה ואחת שם, אבל מתחת לבלטות יש חגיגה שלמה.
ככה אני חושבת על קונפליקטים מדיניים. אנחנו נחשפים לחלקים שיוצאים. כמה מתוך מה שבאמת קורה, שבאמת קרה בעשורים האחרונים, כמה מזה אנחנו יודעים, בתכלס? כמה מחשבה מקדישים לזה ביומיום? כמה אנחנו מעורים בפרטים? כמה אנחנו נותנים את הדעת על כל הסירים המבעבעים שמקיפים אותנו? על כל המפלצות שמתחת לכל המיטות?
כשהתחיל משבר הקורונה, התחלתי לומר שוב ושוב שאסונות תמיד מרימים את השטיח. כלומר, כל מה שטוטא מתחת לשטיח - נחשף במערומיו. כל ההזנחה, שטושטשה והוסוואה והוכחשה - יוצאת לאור בכל בושתה.
אי אפשר כל הזמן לחשוב על המפלצת שמתחת למיטה, אפשר להשתגע ככה.
אי אפשר כל הזמן להתעלם מהמפלצת שמתחת למיטה, אפשר למות ככה.
אולי אפשר להכיר אותה.
אי אפשר לנהל משא ומתן עם מפלצת, היא מפלצת. היא תשמע את הדרישות ההגיוניות שלך ואז תוריד לך את הראש בביס אחד.
אבל אולי אפשר להכיר אותה. אולי אפשר להבין מה היא רוצה ומה אני רוצה ובאיזה תרחיש נצליח ליצור איזה דו-קיום.
אולי אפשר גם להרוג אותה. זה מה שעושים בכל ספרי הילדים. אפשר להרוג את המפלצת. מעניין מה יהיו ההשלכות. מה עושים אחרי זה עם גופה של מפלצת. ואילו שדים המוות שלה יעורר מרבצם. את זה אף פעם לא כותבים בספרים. אני חושבת שסוף של סיפור הוא לא באמת סוף. והתחלה היא לא באמת התחלה. הסופר תמיד צריך לבחור מקום להתחיל ומקום לעצור בו. אז הוא מגיע למקום טוב בסיפור, מקום שמח ומנחם, ושם עוצר. זה כשרון חשוב - לדעת מתי הזמן הנכון להפסיק לדבר. כישור חשוב לחיים, לא רק לסיפורת.
יש פוסט שרץ בפייסבוק, עם האשטג בארי, עם תמונות. לא פתחתי. בזוית העין קלטתי תמונה או שתיים. אני מנסה לא להסתכל כי אני יודעת שזה ייצרב לי. לפעמים לא אכפת לי לראות זוועות. אבל הפעם אני מרגישה את זה נכנס פנימה. כל תיאור ציורי, כל תמונה, כל סיפור של ניצול. אני מרגישה את זה נכנס לי לגוף. ובמקרה שלי אין תועלת ציבורית מכך שארגיש יותר מזועזעת ממה שאני כבר. אני מזדעזעת היטב גם מכמה מילים. אני לא זקוקה לתמונה.
הפרמדיקית ההיא לא יוצאת לי מהראש.
ואני לא צריכה תמונה של דובי מלוכלך וקרוע על רצפה של בית הרוס. אני לא צריכה צילום של "הילדה שניסתה" עם טיפות אדומות על הכריכה. אני גם לא צריכה כתבה מצולמת בת חצי שעה על תחביביו של החלל הצעיר. מה אני כן צריכה? שלום במזרח התיכון, שגם זו קלישאה וזה גורם לזה להישמע קצת מצחיק, כמו "אני צריכה מליון דולר" או "אני צריכה מכונת זמן". כאילו ששלום זה לא משהו רגיל ויומיומי שהמון אנשים בעולם נהנים ממנו מדי יום מבלי לתת עליו את הדעת. כאילו שזה לא תנאי בסיסי לקיום. כאילו שאפשר פשוט לחיות ככה, איך שאנחנו חיים. היי, אל תגידו "אי אפשר" לאלה שכבר עושים את זה, אה? נאמר על מדע ויזמות אבל אולי תקף גם לחיים תחת טרור.
אם כבר קלישאות, להלן שיר יפה. של חווה אלברשטיין ודני ליטני.
כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו;
כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע?
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו?
מדוע זה אינם נסים משם,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד?
הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר.
מדוע זה לחזור הם מתעקשים?
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד?!
יש לפעמים, אתה פוגש תייר,
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע -
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש?
הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות, ללא עשן ורעש,
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם.
מדוע זה אינכם זזים מכאן,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט
אחת ולתמיד?
הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר.
מדוע זה אתם כה מתעקשים,
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד?
ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם:
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו,
ואת האם שעל הפוג'יסאן,
ואת הילד על הוזוב.
גם הם יודעים, ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר הגעש,
ואדמה המוצקה מזו
שבו טמונים בתי אבותיהם.
גם הם יכלו, אולי, לזוז משם,
ולחפש מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד.
אך הם דבקים למדרונות ההר,
ומחכים אולי, אולי מחר?
ומקווים ליום, שעוד יבוא,
שבו ההר ישקוט מזעפו.
ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד!
ואני חושבת אם השיר הזה עלינו. אני חושבת על הר הגעש שלנו, שהוא בכלל לא הר. הוא אנשים. אנשים בשר ודם, עם חלומות ועם אכזבות ועם תשוקות. חלקם שטופי מוח. חלקם על טייס אוטומטי. ועדיין הם אנשים, עדיין הם חייבים פקודה מהמוח שלהם בשביל שהיד תתרומם. אני לא יודעת כמה רצון חופשי יש להם, אבל רצון כלשהו חייב להיות. הם יכולים לרוץ, ללכת, לשבת, לשכב. הם יכולים להזיז את השפתיים ולהפיק צלילים שאנשים אחרים יפרשו בתור מילים ומשפטים. הם יכולים עם המילים שלהם לגרום לאדם אחר לרצות לרוץ, ללכת, לשבת, לשכב.
גם על זה יש פוסטים. על איך שאנשים יכולים בכלל לטבוח ככה. יש כל מיני תיאוריות, על מה שעשו להם. אחת מהן מזכירה את הבלתי-טמאים מששאוש"ק. אימונים שוברי רוח. יש סיפור על אימונים באפריקה, טבח אקראי באוכלוסיות מוחלשות כלשהן, רחוק באיזה כפר נידח, איפה שהחיים זולים. אני תוהה למי עליך לשלם בשביל אימוני טבח. מהו מספר האנשים שצריך לשחד בשביל להשתיק אירוע כזה. זה לא נשמע לי אפשרי. מצד שני, הפריים ההוא עם הנמלים. הפלישה לקיבוצים בשבת. טילים שכיפת ברזל לא תופסת. אוגדת עזה לא בעזה. המון דברים יכולים להתחבא מתחת לבלטות מבלי שנרגיש שמשהו לא בסדר. המון.
זוכרים את רצח העם ברואנדה?
זה קרה בשנות התשעים אבל אני לא ידעתי על זה עד שנת 2010 בערך, כשבמקרה נתקלתי בספריה בסיפור עדות. הדבר הראשון שהדהים אותי זה שיכול לקרות בעולם משהו כזה מבלי שחצי עולם בכלל ידע על זה. שנות התשעים! איך אפשר בשנות התשעים לעשות רצח עם מבלי שזה יטלטל את העולם? אבל הנה, אפשר. מסתבר שגם אפשר לצאת למלחמת כיבוש ב-2022, אז מה אני יודעת.
אנחנו חיים בבועה שלנו ונדמה לנו שככה העולם, שהכל נרגע. שוכחים שרק לפני דור או שניים הכל היה כל כך אחרת שקשה אפילו לדמיין.
עוד תיאוריה על הטובחים - פשוט דחפו להם מלא מת'. אני לא זוכרת מי אמרה לי "סמים" ואמרה מעניין איזה סמים. אני עניתי לה - מת'. זה תמיד ממריצים, ומת' הכי זול ונגיש. זה נשמע לי די סביר האמת.
אני לא חושבת שאנשים חייבים סם חיצוני בשביל להתמסטל. המון משולהב יכול להרגיש מסומם מעצם השילהוב. אבל זו נשמעת לי תיאוריה סבירה, בסך הכל מסתובב המון מת' בישראל והסביבה, וטבח המוני זה דבר מאד מעייף, שאחריו צריך גם לברוח ולהתחבא וכל זה. אני מניחה שצריך מינימום ריטלין בשביל לעמוד בזה בהצלחה.
האם הם עומדים בזה?
הייתי רוצה לכתוב סיפור על מצבו הפסיכולוגי של המחבל. אני לא חושבת שזה יתקבל בעין יפה. כתבתי פעם שיר מאד חביב על המכשפה הרעה מהאגדות ואיך היא מתמודדת עם העידן המודרני, על איך שהיא בטח מרגישה בודדה לבדה ביער, וזה כן התקבל בעין יפה (על ידי חמישה ממכרי שהואילו לקרוא אותו). אבל זה מספיק רחוק. אני לא חושבת שאמפתיה למחבלים תבוא למישהו טוב בעין כרגע.
זה לא שיש לי חמלה כלפיהם, זה שזה נראה לי מעניין. מוח של אנשים זה מעניין, וכשהמוח הזה עושה דברים שהוא לא אמור לעשות, זה מאד עושה חשק לפתוח ולחטט ולהבין איך זה עובד.
בינתיים, בחדשות לא מדווחים על חדשות. יש פס בתחתית המסך ובו כתוב מהן החדשות. ויש גם את הנאום של דובר צה"ל, אני אוהבת את הסגנון שלו. עובדות, כוונות, משפטים יחסית קצרים. ענייני. ככה אני רוצה את הדובר שלי. אבל הכתבים מדברים. ללא הפסקה. אין להם מה לומר, ובכל זאת הם מדברים. לחלקם יש משהו לומר, דבר שיכול להיאמר בדקה אחת, ובכל זאת הם מדברים, ומדברים, שעות, איך לא כולם שם צרודים כבר, כמה אפשר לדבר, כמה אפשר לטחון מים לפני שהגב נשבר.
מה כבר אפשר לומר כשאין מה לומר. נותרנו עם קלישאות.
פואנטה לפוסט? אה, סורי, אמורה הייתה להיות פואנטה? אולי היא שם, אי שם בין השורות. ואולי לא. אבל אני פה פשוט כי כתיבה היא הסטיימינג שלי.
אולי גם אני רק עוד פיסת קיטש בעולמנו, קטנה וחסרת חשיבות ובנאלית.
אז הנה, עוד שיר של לאונרד כהן. מהלהיטים הגדולים, ברוח הפוסט. משהו שיתאים לכולם. ובאמת שהוא אומר טוב ממני את מה שהיה לי לומר. באמת שאני תוהה למה אני טורחת לכתוב כשיש את לאונרד כהן. אה, סטיימינג. זה באמת זה.
The birds they sang
At the break of day
Start again
I heard them say
Don't dwell on what has passed away
Or what is yet to be
Ah, the wars they will be fought again
The holy dove, she will be caught again
Bought and sold, and bought again
The dove is never free
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in
We asked for signs
The signs were sent
The birth betrayed
The marriage spent
Yeah, and the widowhood
Of every government
Signs for all to see
I can't run no more
With that lawless crowd
While the killers in high places
Say their prayers out loud
But they've summoned, they've summoned up
A thundercloud
They're going to hear from me
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in
You can add up the parts
But you won't have the sum
You can strike up the march
There is no drum
Every heart, every heart
To love will come
But like a refugee
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in
That's how the light gets in
That's how the light gets in
באמת מסכנה היונה.
