אני שותה קפה עם בעלי וההורים שלו, אצלם בבית. כשעתיים נסיעה מהבית שלנו. בילינו כאן את השבת. מתלבטים אם לחזור הביתה. כאן שקט. בבית קצת פחות. לא בפער גדול. קצת אזעקות, לא הרבה. אבל בכל זאת, כאן אין בכלל. שנינו עם הלפטופ, זו לא בעיה לעבוד מכאן. אבל מה, נישאר פה כל השבוע? ואם בהמשך יסגרו את הכבישים?
אנחנו מונים את ה"מוקדים" שלנו. הורים, אחים, כל אחד בעיר אחרת. נציגות בכל מחוז. בעבר לא נתתי את הדעת על כך שזה יהיה שימושי בשעת מלחמה - שכל אחד גר באזור אחר בארץ. גולן, גליל, שרון, גוש דן, שפלה, דרום, דרום-דרום. אזור אחד יתחמם, נעבור לשני. סופרים חדרים, מחשבים כמה אורחים יכול כל בית להכיל. חמי, בואו נקרא לו משה, שוטף כלים ותורם לשיחה בעיקר בדיחות קלילות וסרות טעם, כהרגלו.
משה: אני חושב שמכל הבתים שמנית, הכי בטוח זה ביבנה.
אני: משה, אם אתה מטריל אותי עכשיו...
משה: מטריל?! אני?! מי מטריל אותך?! מי אמר לך משהו בכלל?! מאיפה הבאת את זה?! את יודעת מה, אל תדברי אלי בכלל! עזבי אותי! מה נפלת עלי עכשיו!? לא עשיתי לך כלום אז מה את יוצאת עלי?! עזבי אל תדברי איתי, לא צריך, יאללה יאללה, אעלק מטריל, מתי אי פעם הטרלתי אותך, איך את מעזה לדבר אלי ככה, עזבי לא רוצה לשמוע אותך לכי ממני!
אני לא חושבת שהוא אי פעם דיבר אלי ככה בעבר.
בעלי לובש חולצה אפורה שעליה מודפס בגדול הכיתוב BATMAN. הוא ניגש אלי ומגיש לי את החזה שלו, נותן לחולצה לספוג את הדמעות שלי. הוא שם בפיו את הקול הרך והמרגיע שלו כמו תקליט ששמים בפטיפון. הוא אומר משהו על כך שהוא מבין, כבר שכחתי מה אמר. אני שומעת בעיקר את הטון. זה הטון האהוב עלי. נמוך, לא חזק אך גם לא שקט מכדי שאשמע היטב, עוצמת קול אחידה, קצב דיבור אחיד, משפטים קצרים, מילים קצרות. אומר עובדות, ללא פרשנות. פינו את מטולה, מפנים את העוטף. צהל נכנס לכאן ולכאן. השתלטו על המקום הזה והזה. זה בסדר לפחד, הוא אומר לי. את בסדר. זה בסדר לדאוג. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו מוגנים. זה בסדר לבכות. את יכולה לבכות, אני אחבק אותך. צה"ל כבר יצא מההלם והם עושים את העבודה והם ישמרו עלינו.
שמעת על הפרמדיקית? היא התקשרה לאנשים ואמרה בדיוק איפה היא, שש שעות היא התחבאה במטבח של המרפאה, תיארה בדיוק מה קורה סביבה, התחננה לעזרה, ואף אחד לא בא. זה רק סיפור אחד. מאות אנשים התחננו לעזרה ואף אחד לא בא. מאות נעדרים כבר מעל יממה ואף אחד לא דיבר עם המשפחות שלהם. לא היה איזה גוף ציבורי שהעבודה שלו היא לעשות בדיוק את זה? שמעתי שיש חמ"ל מתנדבים אזרחי. למה? הפרמדיקית סיפרה לאחותה בטלפון איך יורים בה. היא אמרה שירו בה ברגליים. מאז שקט. באתרי החדשות כתוב שהיא "נעדרת". מילה שכזאת.
אני יודע, אני יודע. אני מבין. את בסדר. אני כאן איתך.
אמא שלו צוחקת עלי. מה פתאום לבוא אלייך? מצחיקולה. די להיות בלחץ. מה, זאת המלחמה הראשונה שלך? חח. עברתי כבר שתיים רק בבית הזה. באחרונה נפל טיל ממש פה בשכונה, 200 מטר מכאן. חה חה. גם לחברה שלי נפל טיל קרוב לבית, בחצר של השכנים. חה חה חה. את רואה, הכל סבבה. כל פעם שיש פה מלחמה אז נופלים טילים על השכנים שלנו. אז את רואה, אין מה לדאוג.
אין מה לדאוג?! אני רוצה שתהיי במקום שבו לא זורקים לך טילים על הראש!
חמותי: חה חה חה. עלי? עלי אף אחד לא יורה טילים. לפעמים על השכנים שלי, אבל אף פעם לא ממש עלי. אני בבית שלי, מה כבר יקרה לי.
אני: אני רוצה שלא יקרה לך כלום. אם יש מקום שבו לא יורים טילים על השכנים שלך או בכלל על האזור הכללי, אני מעדיפה שתהיי שם ולא כאן.
חמותי: איזו מצחיקה את. הרי אני אומרת לך שכבר היו לי פה שתי מלחמות ובשתיהן לא קרה לי כלום. אז את רואה, אין מה לדאוג. היי טדי, זוכר אז במלחמה הקודמת שנפל טיל פה בואדי ובאו שוטרים שלא מכירים את האזור ולא מצאו אותו ואז אתה לקחת אותם והראית להם איפה זה בדיוק? חה חה. זה היה מצחיק.
טדי: כן, בטח שזוכר. איזה קטעים. הם היו מעיר אחרת, אפילו לא ידעו איך קוראים לשכונה. כאלה מצחיקים.
כולם נורא מצחיקים. נורא.
ידיד שלי, נקרא לו אדם, כבר חצי שנה מטייל בדרום אמריקה. עבר כבר איזה שש מדינות. או עשר. הפסקתי לעקוב. בכל פעם שהוא מתקשר זה ממדינה אחרת. בכל פעם שמציעים לו סמים הוא עובר למדינה אחרת, כדי להתחמק מהפיתוי. לפני שהוא יוצא למדינה חדשה הוא קודם משנה את המיקום בטינדר כדי לראות אילו אנשים הוא יפגוש שם. זה עוזר לו להתמלא בציפיה. בפעם האחרונה הוא קיבל מאצ'ים שכותבים על עצמם - תחביבים - מסיבות, קריסטל. החליט שמוטב לא לפגוש את האנשים האלה ונסע למדינה אחרת. "זה מפתה. אני מודה שמתחשק לי. בגלל זה אני נזהר ולא מתקרב. לא יצאתי לטייל בשמורות טבע בשביל להרוס את הגוף שלי". הוא מקליט לי את המילים האלה בווצאפ. מספר שנסע למדינה שזכורה לו לטוב מטיול קודם, יש לו שם חברים, יש חוף יפה, יארחו אותו, ישאלו לשלומו בכנות. הקול שלו חנוק מדמעות. אני שומעת אותו מנסה לחייך כשהוא מדבר. הוא תמיד מנסה לחייך כשבא לו לבכות. הוא אומר שנעים לו שם, האנשים נחמדים, מתייחסים אליו יפה. אני עונה לו שאני גאה בו. אני באמת גאה בו. הוא נגמל מסמים לפני כמה שנים וזו הייתה דרך ארוכה והטיול הנוכחי הוא המנוחה והשיקום. בחופי מקסיקו ובפסגות פרו הוא מוצא מחדש את שמחת החיים שלו, את הבטחון העצמי שלו. בכל יום מזכיר לעצמו שיש לו ערך, שלחיים שלו יש ערך, שהחיים הם דבר יפה ששווה לשמור עליו. ההקלטות שלו מלאות צחוק. בהודעה נפרדת הוא כותב לי - גייסו את אחי הקטן. ספרי לחברים שלנו בבית.
מעניין מה אמא שלי היתה אומרת על כל זה. ברגעים כאלה אני מתגעגעת אליה יותר מכל - כשאני לא מצליחה לדמיין מה היא הייתה אומרת. רוב הזמן אני מצליחה, ואז אני מרגישה שחלק ממנה ממשיך לחיות בתוכי וזה קצת יותר קל. אבל עכשיו זה משהו חדש. במצב כזה לא זכור לי שהייתי. אולי במלחמת המפרץ זה הרגיש קצת דומה. בזכרון שלי זה היה פחות נורא. לא היו סרטונים של אנשים שמתחננים לעזרה. לא היו מחבלים שפורצים לבתים. לא היו פוסטים בפייסבוק שמאשימים את האנרכיסטים הבוגדים. היו רק הוראות פיקוד העורף והורים שתלויים בשכנה שתתרגם להם. והייתי בת חמש, מה אני כבר יכולה לזכור. אני זוכרת את הברדס ואני זוכרת את אבא מניח נייר דבק סביב שמשת החלון. זה לא הרגיש ככה.
אבא סיפר לי על היום ההוא שסגרו את כל החנויות והוא נתקע בלי סיגריות. המנקה של השכן באה לוודא שהעולים החדשים יודעים מה קורה. הוא מבין רק רוסית, היא רק עברית. הם מדברים בפנטומימה ובמילים המעטות שכולם מכירים. הוא שאל אם יש לה סיגריה. ענתה לו שהיא לא מעשנת, אבל היא מנקה הרבה דירות בבניין הזה והיא יודעת מי כן. אמר לה עזבי, שטויות, לא נעים. אמרה לו אתה עזוב ואתה שטויות. הלכה וחזרה. כשהוא פתח לה את הדלת היא הושיטה לו מלוא החופן סיגריות בודדות. היא עברה בכל הדירות וביקשה מכל אחד סיגריה עד שהתמלאו לה הידיים. שלושים שנה אחר כך הוא מספר לי שרגעים כאלה הם מה שהשאיר אותו פה, עם השפה הקלוקלת והעבודות השחורות והגזענים האקראיים. אתה בא למדינה שבה אף אחד לא מכיר אותך ואף אחד לא רוצה אותך ואתה לא אמור לעניין אף אחד כי למה מי אתה, ואין לך כלום ואין לך זמן לראות את הילדה וגם לא שקל לקנות לה ארטיק, ואז אשה שלא מכירה אותך ולא יכולה אפילו לומר לך משפט שלם אחד, עוברת דלת-דלת בשביל לארגן לך חפיסת סיגריות. ואז אתה יכול לומר לעצמך שעשית את הדבר הנכון כשבאת לכאן ובסוף יהיה בסדר. באמת היה בסדר בסוף. מזה שנים שהעברית בפיו יפה ותקינה, הבת כבר קונה לעצמה כמה ארטיקים שהיא רוצה, והוא אפילו הפסיק לעשן. אתמול הוא התעצל להיכנס לחדר הממוגן שבדירה שלו בזמן אזעקה, כי הוא בדיוק אכל ארוחת בוקר. מה כבר יקרה. תראו איזה יופי הוא התאקלם.
מאז שהתחלתי לכתוב כבר שלוש פעמים בדקתי איזה יום היום. כל הזמן נדמה לי שעברו הרבה ימים מאז אתמול בבוקר.
מאז שהתחלתם לקרוא אולי כבר הבנתם שאין לי מסר לאומה אלא שאני כותבת לשם כתיבה. אני חושבת שכתיבה היא החשחוש שלי. היא עושה בשבילי את מה שחשחוש עושה. אני מרגישה את המתח יוצא לי מהגוף לאט לאט דרך תנועת האצבעות על המקלדת. לא כולו הולך לצאת, גם לא רובו. אך הבכי פסק וכבר לא חם לי כל כך.
וטדי, עם חולצת הבאטמן שלו, נכנס לחדר לוודא שאני בסדר. בזמן שהוא מחבק אותי מתקשר אליו חבר מבוהל. ביד אחת הוא מחזיק את הטלפון ואומר לחבר שינשום ושהכל יהיה בסדר, וביד השניה הוא מלטף את הראש שלי ומגיש את הצלעות שלו אל הלחי שלי. ביום אחר אולי אריב איתו על חוסר האמפתיה שלו ועל איך הוא מסוגל לראות כאב של אחרים ולא להרגיש את אותו הכאב בתוך עצמו ולא לחוש סבל כשהוא נחשף לסבל של אחרים. היום הזה הוא בהחלט לא היום.
