זוכרים שהייתה לי בעיה עם DDLG? לפני הרבה חודשים או אולי מעט שנים, כתבתי שאני לא מצליחה להבין את זה ושלראות את זה קורה מעורר בי תחושות קשות ושיש לי הרבה שאלות שיפוטיות לעוסקים במלאכה;
קיויתי שאולי מישהו יספר לי מה סבבה בזה אבל כל מה שקיבלתי זה הסברים על כך שאני לא שואלת נכון (תודה אולי. היה אפקטיבי).
אז מה יצא מזה? יצאו מזה כמה דברים.
אחד, אף אחד לא דיווח על הפוסט שלי. מה שהקוראות הסופר-פאקינג-איכותיות שלי עשו הוא להגיד לי בפנים שאני לא בסדר ולהזמין אותי לבדוק את עצמי. זה גרם לי לחשוב מחדש על מה שכתבתי ולהבין שהיה מקום לשיפור. הפוסט היה באוויר יחד עם התגובות, ומי שלא אהב את מה שכתבתי יכל לראות שהוא לא היחיד וגם יכל לראות איך אני מגיבה לביקורת. אם הפוסט היה פשוט נעלם - אף אחד לא היה רואה את הביקורת, ואנשים שחושבים כמוני או ההיפך ממני לא היו יכולים להתרשם מדעת הציבור על דיבור כזה. כמו כן, אם הפוסט היה פשוט נעלם אז לא הייתי יכולה לדעת מה בדיוק הפריע למי שדיווח עליו ולא הייתי יכולה להבין את הטעות שלי ולתקן את דרכי.
שתים, לאחר זמן מה הורדתי את הפוסט בעצמי. לא כי הכריחו אותי ולא כי הוא עלול להעליב מישהו, אלא כי אשכרה הבנתי מה הבעיה איתו. החלטתי שהוא לא מוסיף חוכמה לעולם ואין צורך שעוד ועוד אנשים ייחשפו אליו. כלומר, במקום להיפטר מפוסט אחד - מי שלא אהב את הגישה שלי נפטר גם מכל פוסט עתידי שהייתי עשויה לכתוב בסגנון דומה.
שלוש, המשכתי לחפש חומר קריאה על הנושא ועם הזמן נתקלתי בבלוגים של אנשים שכותבים על ה-DDLG שלהם בפירוט רב, לא רק מתארים סשנים אלא מסבירים למה הם עושים את זה ומה זה נותן להם ואילו תחושות זה מעורר בהם ולמה הם מרגישים צורך להגיע לתחושות האלה דווקא בדרך הזאת. קיבלתי תמונה רחבה יותר והצצה מעמיקה יותר לתודעה של אחרים, ומתוך זה הבנתי את ההגיון הפנימי והצלחתי להסביר לעצמי באיזה אופן עשוי להתקיים DDLG נאור (באופן דומה לאיך שהסברתי לעצמי פרקטיקות בדס"מיות אחרות כשרק נחשפתי אליהן. האישיו שלי היה שעם רוב הדברים אני מצליחה לעשות את זה די בקלות ורק עם דבר אחד היה לי קשה ונזקקתי להסברים רבים).
כלומר, במקום לקבל את המסר שאין עם מי לדבר ומדובר בחבורת הזויים שאני בחיים לא אבין, קיבלתי את המסר שיש הכל מהכל וזו קהילה מגוונת עם אנשים שחלקם אינטליגנטים ויש הגיון פנימי. ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב וכבר לא חושבת מחשבות שיפוטיות ומיותרות על קינקים של אחרים.
אילו תנאים נדרשו בשביל שכל הדברים הטובים האלה יקרו?
אני חושבת שכל זה לא היה יכול לקרות ללא הרצון הטוב של אותן מגיבות חכמות וטובות לב, שטרחו והסבירו לי דברים ועזרו לי להבין מה כדאי לגגל. זה היה יפה מצידן ולא מובן מאליו. אבל הרצון הטוב שלהן לא עומד לבד. גם מצידי היה צורך לעמוד בכמה תנאים.
נראה לי שהראשון הוא שהבהרתי שמותר לא להסכים איתי. אני לא מוחקת תגובות, אני עונה לרובן, ומתייחסת בכבוד לכולם ללא תלות בתוכן שהם הביאו. המחיר ששילמתי על קבלת היחס המכבד - אני מכבדת את כולם בחזרה. מגיבה בנימוס, מנסה לא לפגוע וכו'. דרך אגב, אני לא חושבת שחייבים להשאיר גם תגובות שפוגעות בי. פשוט למזלי לא היו לי כאלה, לפחות בשנים האחרונות. התחושה הסובייקטיבית שלי היא שאנשים מרושעים מלכתחילה לא מתעניינים בבלוג שלי. שזה סוג של winwin.
אבל אלה רק הפעולות. אני אוהבת להגיע לעקרון. לליבה. אילו אמונות ורגשות הניעו את הפעולות. מה הייתי צריכה שיהיה לי עמוק בלב בשביל שאוכל לעשות דברים שיביאו לי קארמה טובה. להלן הצעת הגשה: הייתה לי נכונות לקבל ביקורת והייתה לי נכונות להוריד פוסט כשהבנתי שהוא פוגע באנשים.
איך? נשמע הגיוני? נראה לי ש"נכונות" היא מילת המפתח פה.
אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. אולי יש בזה משהו. אך במה רצופה הדרך לגן עדן? לא באותן מרצפות בדיוק, ממש מאותו המפעל?
אולי הבעיה הגדולה של הדרך לגיהנום היא לא סוג המרצפות, אלא היותן ערומות. אולי בדרך לגן עדן, מעל אותן כוונות טובות, מונח שטיח של השתדלות ושל נכונות. ואולי זה שהכוונות המרצפות לא ממש צמודות זו לזו, ובחרכים שביניהן יש אוויר. מרווח נשימה, מרווח טעות, מרווח תיקון.
אני לא מתיימרת לדעת. רק חושבת פה בקול רם. מה דעתכם? אנא ספרו לי. אולי אלמד משהו. אני מקווה.
