מעולם לא נקלעתי לפיגוע, למזלי. ולא הייתי ליד. לא ראיתי זירת פיגוע. בקו האוטובוס שבו אני נוסעת לעבודה מעולם לא היה פיגוע. הנסיעה שלי נמשכת כעשר דקות, והאוטובוס בדרך כלל חצי ריק.
לא יודעת אם זה רקע מהותי לסיפור, אולי לא, לא יודעת. אפילו כבר מתהווה לו בראש שלי טיעון לכך שזה בכלל לא משנה. אך ניחא. נתקדם.
עוד נקודה שלא חשובה לסיפור: אני לא נוהגת להתבעס על אנשים שמתלבשים מצחיק. אלה עם הכפכפים בחורף ומעילי הגשם בקיץ, אלה עם הבגדים המאד קרועים או מאד צבעוניים, אלה שלבשו בגדים שלא נחשבים תואמים למגדר שלהם, אלה שלובשים וואנזי צמרירי, אלה עם המוהק וקעקועי הפנים ושמלות המלמלה ונעלי הסטילטו, אלה עם האיפור הפורימי ואלה עם שמלות הערב בשמונה בבוקר ואלה עם הכובע הענק. לא מרימה עליהם גבה. אני מחבבת אותם. לפעמים אני אחת מהם. בדרך כלל אני לא. לרוב אני זאת עם הג'ינס ונעלי הספורט והחולצה של מגהדף. אבל זה מתוך עצלות, לא מתוך השקפה. הם אחלה. אני בעדם. אני שמחה בהם. נוח לי עם הג'ינס שלי, אבל היה משעמם ומעפן לו כולם היו כמוני.
ואולי אם כולם היו כמוני אז כן הייתי משתדלת יותר.
ניחא. גם זה לא נושא הסיפור.
הנושא הוא טרור. נכון שכתוב בכותרת, אבל הכותרות שלי זה לא דבר להסתמך עליו. לרוב אני נכנסת לשטף אסוציאציות ושוכחת מה רציתי לומר. אך הפעם אשכרה אכתוב על טרור. כלומר, אני מקווה. ידוע שקשה לסמוך עלי בעניינים כאלה. בחורה מאד לא אמינה. כלומר, בתחום ההיצמדות לנושא. בתחומים אחרים אני דווקא מופת של עקביות.
ובכן.
אז פיגועים וזה.
לפעמים יושב באוטובוס אדם עם מעיל. זה כשלעצמו קצת מוזר, כי אני גרה ועובדת בגוש דן. תמיד חם פה. או שזו אני שתמיד חם לה? ניחא. אבל בקיץ? זה באמת מוזר. ואני אוהבת מוזר. כשאנשים נראים כמו שבא להם ולא כמו שמצופה, אני מייד מרגישה קצת חמימות כלפיהם. אנשים כלבבי. אבל שמעו, ממש חם פה.
לפעמים יושב באוטובוס אדם עם מעיל. המעיל שלו רכוס כולו, והאיש מחבק את עצמו כשהוא יושב. הוא נראה מוטרד אבל גם נלהב, איכשהו. המבט שלו קצת מתרוצץ. הוא מנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחד.
מכירים את האיש הזה? שמעתם עליו? נתקלתם בו?
יש אנשים כאלה. לפעמים הם יושבים לידך באוטובוס. קורה. זה מעורר בכם רגש כלשהו? בי כן.
בערך. לא רגש עז. הוא עולה לאוטובוס ואני סוקרת אותו במבט ואני מרגישה את הדופק שלי מתגבר טיפה. רק טיפה. אני מנערת את הראש ואומרת לעצמי - אל תהיי אהבלה. כולה איש. שום דבר אף פעם לא קורה בעיר הזאת. ובכלל, אל תהיי גזענית. אז מה שהוא לובש מעיל בקיץ. את נועלת כפכפים בחורף. זה נעים לך שאנשים מסתכלים עליך כאילו נפלת מהירח? טוב, האמת היא שלי זה קצת נעים. משעשע. אבל אני לא הנושא פה. אלא שאני כן. אני והרגשות שלי. רק אנחנו משתתפים בדרמה. הוא לא - הוא סתם יושב שם. ואז מגיעים לתחנה שלו והוא יורד. וזהו. וזוהי כל תרומתו לסיפור שלנו.
למה החסרתי פעימה? מה היה פה שגרם לי להרגיש מאויימת? לא האיש עצמו. הוא לא עשה שום דבר, סתם ישב שם. פשוט משהו במראה שלו הזכיר לי סיפור מפחיד. סיפור אמיתי. סיפור ששמעתי.
בשביל להרגיש את הפחד מתגנב לי לגוף, לא היה צורך באיום של ממש. מספיקה רק הידיעה שזה יכול לקרות. זה הכל. עצם הידיעה שזה יכול לקרות. שזאת אפשרות.
זוהי בעיני מהותו של טרור.
לא רק הדברים הרעים שקורים.
אלא האיום. הידיעה שבכל רגע עלול פתאום לקרות משהו רע, ואין לך דרך לראות את זה בא, ואין לך דרך להתגונן מזה או "להתנהל חכם". ההוא עם המעיל - זה לא שחשבתי שהוא עומד להתפוצץ. באמת שהנחתי שלא. אבל הוא הזכיר לי שלפעמים עולה מפגע לאוטובוס, ופשוט מתיישב, ואף אחד לא מבטיח לי שהוא בכלל ילבש מעיל או שאשים לב או שתהיה דרך כלשהי לזהות אותו. הוא יהיה סתם איש. ואז פתאום כל אחד ואחד מהאנשים נראה קצת מאיים.
מהותו של טרור היא לגרום לך לחיות בפחד. לדעת שגם אם הכל נראה ממש בסדר, ולא קרה שום דבר כבר שנים, ואין שום סימנים - עדיין בכל רגע ורגע יש סיכוי שתכף יהיה פיצוץ. כי בפעמים הקודמות שהיה פיצוץ - גם אז אי אפשר היה לראות את זה בא.
זוכרים את הפיגוע בדולפינריום? הוא היה תקדימי. זו הפעם הראשונה שהיה פיגוע במועדון לילה. בדרך כלל זה קורה במהלך היום. בדרך כלל במקומות צפופים כמו אוטובוס. מי עושה פיגוע במועדון? ועוד כזה שפונה לבני נוער. כולם שם היו בני שש עשרה בערך. לא חשבנו שדברים כאלה יכולים לקרות. לא חשבנו שמישהו יעלה את זה בדעתו בכלל.
ומאז, בכל פעם שעמדתי בתור להיכנס למוסד, זה הרגיש טיפטיפה אחרת. לא שחשבתי שיקרה משהו. האמנתי שלא. אבל ידעתי שזאת אופציה. התנהגתי כרגיל וצחקתי כרגיל אבל הקורטיזול בגוף עלה קצת. רק קצת. זה לא משפיע על כלום. רק השרירים קצת מכווצים יותר. בקטנה.
זהו טרור. הידיעה שאי אפשר לסמוך על השקט. סביר להניח שיהיה שקט, אבל זה לא דבר להמר עליו במיטב כספך.
אז... מי כבר הבין שבעודי כותבת על פיגועים באוטובוסים אני גם כותבת על גזלייטינג?
טרור הוא טרור, בסופו של דבר. לא? האידאה נשמרת, רק המופע הפרטי משתנה.
מהות הטרור היא לחיות בפחד. לדעת שבכל רגע הבועה תתפוצץ. ואתה לא יודע מתי. אולי היום, אולי מחר, אולי בעוד עשר שנים. אולי יהיו עשר שנים תמימות של שקט. אבל אין דרך לדעת.
כי זה לא משהו שעשית. ומכך נובע שלא היה משהו שיכולת לא לעשות.
לא כל התעללות היא טרור כזה פאר אקסלנס. נגיד, אם בעלי מרביץ לי בכל פעם שיש כלים בכיור - זה סוג של טרור, וזו בהחלט התעללות, וזה בהחלט נוראי לחיות ככה. אבל אם אין כלים בכיור אז הוא לא מרביץ. אני יכולה לשלוט בזה קצת. זה נוראי וזה לא ריאלי, אבל לפחות אני יודעת מה הטריגר שלו. לפחות אני יכולה לעשות משהו בשביל להגן על עצמי. לפחות נקודתית, לפחות לשעה הקרובה. קצת. משהו. חוקיות. חוקיות זה דבר שמאד עוזר להישרדות.
אבל נניח שבעלי אומר שבכלל לא אכפת לו שיש כלים בכיור, ובאמת רוב הזמן לא אכפת לו, ויום אחד - בום, פיצוץ לפרצוף ואיך העזת לשים את זה ככה.
זה משהו קצת אחר. זה וזה כואב, אבל באופן קצת אחר.
שבע שנים את מכינה לו את אותה חביתה, וביום הראשון של השנה השמינית - בום. מה את מביאה לי חביתה עכשיו? מישהו ביקש ממך חביתה? למה שאני ארצה חביתה? תעיפי את זה מפה.
מחר זה יהיה עם תפוח. מחרתיים זה יהיה עם לפתוח לו את הדלת.
בעצם, לא מחרתיים. בעוד שנה. שנה שלמה יהיה שקט.
זה משנה?
זה הטרור הכי אפקטיבי, כי בשביל סתם התעללות צריך כל הזמן להתעלל. לצעוק, להרביץ, לגעור, מה שזורם לך. אבל צריך לעבוד בזה. אחרת הן נרדמו בשמירה ומתחילות להרגיש שהחיים שלהן סבבה.
אבל אם אתה יודע לעשות את זה אקראי - אז באמת שיחקת אותה. מספיק שתעשה לה קטע כזה פעם-פעמיים בשנה, ועבודתך הסתיימה. היא כבר יודעת שהיא צריכה תמיד לעמוד על המשמר. כי היא יודעת שאין דבר שהיא יכולה לעשות או לא לעשות בשביל להגן על עצמה. מה שלא תעשי, זה יבוא. אולי מחר, אולי בעוד שנה. אבל מספיק שהיא יודעת שזאת אופציה, וכל השנה היא תפחד ממך. תפחד לדבר אתך, תפחד לבקש ממך משהו. למרות שמעולם לא הייתה סנקציה על בקשה. אבל גם על חביתות לא הייתה סנקציה עד שפתאום הייתה.
כן צריך לתחזק, שלא תחשוב שזה היה חד פעמי, שתבין שתמיד יש מצב לעוד. אבל אם ניהלת את זה טוב בשנים הראשונות, אפשר לנוח עד חתונת הזהב ולסמוך עליה שהפחד כבר לא יעזוב אותה לעולם. אפילו אם *אתה* תעזוב אותה. היא תפחד גם בקשר הבא שלה. אתה באמת אומן.
דרך אגב, אין לי ספק שאפשר לעשות את אותו הדבר לגמרי בלי כוונה. כל מה שצריך זה למנוע מידע. שהיא לא תדע מה החוקיות. זה הכל. מכאן זה כבר זורם חלק. אתה יכול אפילו לא לדעת שזה קורה. הרי מאיפה תדע על כל הפעמים שבהן היא פחדה לפתוח את הפה? היא פשוט שתקה. מאין לך לדעת שהיה לה משהו לומר.
יש סדרה שאני אוהבת בנטפליקס - איך להפוך לרודן. ממליצה, זה משעשע ואינפורמטיבי גם יחד.
לעונה השניה קוראים - איך להפוך למנהיג כת. העונה פחות מוצלחת מהראשונה, אבל עדיין נחמד. הפרק האחרון היה מצויין, האחרים חביבים.
אולי העונה הבאה תהיה - איך להפוך לבן זוג מתעלל.
מניחה שיש אנשים יצפו בזה עם פנקס ועט.
אני לא אחת מהם. העניין שלי בהתעללות הוא אקדמי ולא פרקטי. לא רוצה להתעלל באף אחד. לא הקטע שלי, לא עושה לי את זה בעליל, ומוריד לי, ובנוסף לכל גם יש לי התנגדות מוסרית (זניח, אני יודעת).
אני כן אוהבת לפחד. אבל ממש כמו הכאב המזוכיסטי - תלוי עם מי, תלוי כמה, תלוי מתי, תלוי עם אילו כלים, תלוי בהאם הסכמתי.
אבל זה כבר לא שייך לנושא. כי טרור, במהות שלו, לא מכיר הסכמה. לא מבין מה זה בכלל. ולו היה מבין, היה אומר שהוא ממש ממש לא בקטע ושזה מוריד לו.
קראתם את 1984, נכון? רק מוודאת.
אנשים שאוהבים שליטה, הרבה פעמים גם נהנים להלשיט טרור. לא תמיד הם שמים לב שזה מה שהם עושים, ולא תמיד מודים בזה בפני עצמם. אבל הם עפים על זה. רואים בעיניים שלהם איך הם שותים את הפחד כמו ערפד שפרץ לבנק הדם.
אתמול חברה שלי אמרה - אחרי שירדתי מהארץ, שמתי לב שאני מאד רגועה באוטובוס, ורק אז הבנתי שאיך שהרגשתי כל הזמן מהילדות ועד רגע ההגירה - בעצם לא היה נורמלי.
לא יכולתי לדעת. גדלתי ככה. התרגלתי לזה. פחד קטן שתמיד ברקע. לא חושבים עליו הרבה. הוא פשוט שם. חלק מהחיים. כמו חמצן. שקוף והכרחי.
ולא צריך שמשהו בכלל יקרה. מספיק לדעת שזאת אופציה.
