קשה לתאר אותה.
אמר פעם איש חכם - היש ישנו, והאין איננו.
קשה לדבר על מה שאיננו. על היעדר.
על דבר שמצד אחד נכספים אליו, ומצד שני לא בטוחים שנזהה את זה כשנראה את זה.
אני נוהגת להפציר באנשים לקרוא את "אני ואתה" של בובר, אבל הם לא קוראים. איני מתלוננת. גם אני לא קוראת את כל הספרים שעליהם אומרים לי "את חייבת לקרוא את זה". הייתי קוראת, לו ידעתי מי מהממליצים צודק ומי סתם יהיר.
הרבה שנים חלפו מאז שהסתכלתי סביבי וחשבתי לעצמי - סבבה, זה נראה לי בסדר.
איני יודעת לומר אם הדברים באמת היו בסדר אי פעם או שאני הייתי צעירה ועיוורת. גם איני יודעת לומר מה אני בדיוק רוצה שיקרה עכשיו.
אני כן יודעת לומר שיש קשר בין הבכי הפרטי שבכיתי היום עם העיניים הפרטיות שלי והנזלת הפרטית שלי, לבין מה שאומרים בחדשות. וזה לא נראה לי תקין. ועם זאת אולי זה הדבר היחיד שתקין.
"יש מצבים בהם אם אינך יוצא מן הדעת, סימן שאין לך דעת לצאת ממנה". מי אמר? ומה דעתכם על האמירה הזאת?
הבוקר רבתי עם בעלי ולרגע דמיינתי את עצמי בלעדיו.
עניתי לעצמי - אחותי, את לא חיה בעולם שבו את יכולה להרשות לעצמך לוותר על בני ברית.
