סבתא סיפרה לי על משפט הרופאים ברוסיה. היא הייתה שם. לא נתתי על כך את הדעת כשהיא סיפרה לי - היא לא רק עדה, היא קורבן. היא ראתה את הממשל שלה פונה נגדה, רודף אותה.
זו תחושה קצת אחרת.
אני מוחה נגד אי צדק, כשמזדמן לי. מנסה להיות אדם מוסרי. כמה שנים אפשר לחיות ככה מבלי לגלות שקובעי המוסר מעולם לא ראו בי אחת מהם?
אני מוחה נגד אי צדק, מנסה לתקן עוולות, להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם.
יותר נוח לחשוב על עצמי כאחת מאלה.
חי לו אדם, מרגיש את עצמו אריה.
ופתאום מגלה שכל הזמן הזה הוא היה ארנב, ושאר החיות פשוט זרמו איתו ונתנו לו להרגיש טוב. מטוב ליבן. אבל עכשיו כשהסופה מתקרבת, כל אחד צריך לרוץ למחסה עם הרגליים שנתן לו אלוהים, והארנב מגלה שהוא רץ כמו ארנב וקופץ כמו ארנב וכשהוא מועד ונופל, הוא נטרף כמו ארנב.
הארנב מת והאריה שכח איך מנהלים.
בסלון של מריפוסה (שם בדוי אך הולם אותה מאד) - קקופוניה. הדודים והחמים והתינוק והדודן, כולם צועקים כמו בהפגנה למרות שהם רק חמישה אנשים סביב שולחן קטן. קוטעים זה את זה כל הזמן, מדלגים בין השפות, רק התינוק מסתכל עלי בחמלה.
אני לא מצליחה לעקוב, ואני בורחת לחדר אחר,
מסתכלת סביבי, מחפשת מקלט,
ומוצאת פינה אחת, ואני מתחילה להקליד, נטמנת בין האותיות כמו בנווה מדבר.