כשגרתי בירושלים, הדבר שהכי אהבתי לעשות היה לשבת על ספסל במדרחוב בן יהודה ולהסתכל על האנשים. המגוון האנושי בעיר הזאת מרהיב. חשבתי לעצמי שאני יכולה לכתוב ספר שלם רק מלהסתכל על האנשים שמסתובבים ברחוב ולתאר אותם.
אבל הרבה דברים לא אהבתי בלגור בירושלים, אז עברתי דירה. כשהתאפשר. השגתי את מטרת לימודי, קוראים לו טדי, כמו שאומרים.
עכשיו אני על הדשא בגן סאקר. מצאתי קצת צל. לא ממש צל, זה עץ זית צעיר שרואים דרכו את השמיים, אבל גם זה משהו.
אני אוהבת לדבר עם אנשים בהפגנות. אלה אנשים שאכפת להם. אני אוהבת את הויכוחים. אני אוהבת את הנערים החרדים שמתקרבים לנחיל האנשים בהיסוס ומחפשים קשר עין. על מה ההפגנה? הם שואלים. התשובות מגוונות, תלוי על מי הם נפלו. סבבה הפיכה משטרית אבל תכלס, מה התכלס? יש מי שיגיד זכויות נשים. בגצ. גיוס. חרדים. גלעד. חופש. עבריינים. ערכים. ליברליזם. התגברות. תותחנים. הייטק. צבא. נאשם. על מה דיברנו?
אז אני אוהבת את הנערים האלה עם העיניים הגדולות, הם מקשיבים בשקיקה, שואלים שאלות שברור מהן כמה הם לא יודעים, כמה מעט יוצא להם לראות הצגה כזאת. הם מסתכלים עלינו בהשתאות, כמו תיירים.
אני אוהבת להקשיב לשיחות של טדי איתם. יש לו תואר שני במדע המדינה והוא קופץ על ההזדמנות, כי הוא אוהב להסביר דברים לאנשים. אם הוא היה שוביניסט הוא היה גדול המסגבירנים בישראל, אני אומרת לכם. כל פאקינג הזדמנות.
אז הם שואלים שאלות שמותירות אותי בפה פעור, אבל טדי לא מתבלבל ומסביר להם לאט, בסבלנות אינסופית, כמו גננת רחומה, מה זה שיטת ממשל ומה זה חוק ואיך מעבירים חוקים ומה זה הפרדת רשויות ולמה זה טוב. שעה אנחנו עומדים שם, הם שואלים והוא עונה. שואלים בהתלהמות והוא עונה להם בנחת. לא מאבד עשתונות. ואני רואה את המבט בעיניים שלהם משתנה, מתמלא בעוד ועוד שאלות ותהיות, כמו ספוג יבש בגשם.
בהפגנת הלילה שאחרי פיטורי גלנט, זוכרים את זה? שאלנו כמה נערים כאלה למה באו. אמרו ששמעו רעש ויצאו לראות מה קורה.
היום כשהלכתי ברגל מעמק רפאים, דגל ביד, מגולגל, כמה גברים בקפוטות צעקו "בושה". חלפתי על פניהם ללא תגובה. רציתי לצעוק בחזרה אבל הם גדולים ממני. חבל על הזמן. הנערים לא צעקו עלי. חלקם קצת, בהתחלה. אבל הם בעיקר שואלים שאלות. מנסים להבין. מנסים ליישב לעצמם את כל הדברים המוזרים שהם רואים. סקרנות של נערים.
אני אוהבת לדבר עם אנשים ברחוב. או על הדשא. מישהי ביקשה ממני רשות לשבת על הכיסא הפנוי שלידי. זה מצחיק אותי כי בשום שלב לא חשתי רכושנות כלפי הכמה כיסאות שמישהו שם קרוב לעץ. אבל היא אשה עדינה. מנומסת. נכנסת למרחב האישי שלי בזהירות, בהתחשבות. השיחה בינינו מאד פתוחה ולבבית. נימוסים יכולים לעשות את זה. אל תזלזלו בהם. לפעמים אומרים על נימוסים והליכות שיש בהם משהו מרוחק, ובעיני זה בכלל ההיפך - אפשר להתקרב יותר מהר.
מה אין פה? זה נראה שכולם שלחו נציגים. נכנס לאוהל הגדול איש בחליפה, כיפה, זקן ארוך. מתחיל לדבר על איך שדמוקרטיה זה מהתורה, שבלעדיה כל דאלים גבר. יש אנשים שזה מבלבל אותם. הזקן שלו מבלבל אותם יותר מתוכן דבריו. אותי לא. כולה זקן. גם לבעלי יש זקן. אבל הרבה יותר קצר. כזה שנעים לחכך בו לחי.
בכל פעם שאני רואה ברחוב אנשים עם זקן ארוך אני תוהה אם הם עושים מין אוראלי. ואם כן, האם הם חופפים את הזקן אחרי זה? אני מקווה שאי שם ברחובות ירושלים מסתובב בחור עם ריח של כוס מהזקן הארוך שלו. אולי אפגוש אותו כאן. זה נראה שכולם באו לכאן.
העובדת הסוציאלית הלסבית השמאלנית מספרת לי כמה יפה ריקלין דיבר אתמול. בחור לעניין הריקלין הזה.
לפעמים אני אומרת שבעולם אחר הייתי ממש מחבבת את בצלאל סמוטריץ'. זה נראה שהוא באמת מאמין לעצמו. אומר מה הוא חושב ומוכן לחתום על המילים של עצמו. הולך עם מה שהוא מאמין בו, לוקח אחריות, איש מעשה. איש עם אידאולוגיה. רק חבל שהאידאולוגיה עצמה מאד לא לטעמי. אך בנסיבות אחרות...
זוכרים את הסרטון ההוא עם סמוטריץ' ובנט רוקדים? תראו איך הוא רוקד. מהלב. עם התמסרות. היינו יכולים להיות חברים. חושבים שהוא יסכים לרקוד איתי?
פעם ראיתי מהומה במעגל ברסלבים. יש הרבה כאלה בירושלים - הם שמים מוסיקה והם קופצים ורוקדים בשיא הקרחנה. זה מחזה מאד חמוד בעיני. הם צוחקים ושרים וקוראים לעוברים והשבים להצטרף. מסיבת רחוב תוך חמש דקות. תמיד חיבבתי אותם. כל פעם אמרתי לעצמי - בפעם הבאה לא אתבייש ואצטרף. פעם אחת כמה נשים הצטרפו. והחבר'ה איבדו עשתונות. גירשו אותן כמעט במכות. קראו לשוטרים. היסטריה. איומים. תוך שניות. זה כן בלבל אותי.
אני יושבת פה כבר שעתיים על כיסא פלסטיק, והישבנים בכיסאות שלידי מתחלפים כל הזמן. כל אחד ואחד מהאנשים שהתיישבו פה ביקש רשות.
כולם מדברים על מה שיהיה בחמש. או על מזג האוויר. אני אוהבת את השלטים שאנשים מכינים בעצמם. יש פה אחד שכתוב עליו "עילת הסבירות מנעה טבח בחתולים". לרגע דמיינתי אורח מן העבר, כמו בסרט 12 קופים, רואה את השלט הזה ומנסה להסיק ממנו מסקנות על החברה בה אנו חיים. תהיתי איך המשפט הזה נשמע בלי כל הקונטקסט.
זה מה שאני אוהבת פה - כל אחד ומה שבוער בנפשו. כולם צודקים. כל אחד בדרך אחרת. כל אחד מסיבה אחרת. על מעט מאד אנחנו מסכימים. אך מקשיבים זה לזה, משתדלים להבין, כי מצאנו מכנה משותף אחד. מספיק למצוא אחד, ומשם אפשר להסתדר. זה יכול להיות כל דבר. זרקתי ציטוט מספר, הבחור פה מולי זיהה את הפרק, הנה אנחנו כבר חברים. היה לו מה לומר על ביאת המשיח, פחות התחברתי, והוא הלך. לפני כן הוא סיפר לי על ניסיונו בחקלאות, היה מעניין.
בעלי הלך לחלק מים למפגינים ואני נשארתי בצל עם התיקים, אז התחלתי לכתוב פוסט. כבר לא זוכרת מה תכננתי לכתוב. לא בטוחה שהייתה לי תוכנית. בכל אופן לא כתבתי ברצף. כל כמה רגעים עוד מישהו מתיישב פה ורוצה לדבר ואני שמה את הטלפון בכיס ושמחה מאד שכבר יש שמירת טיוטות אוטומטית ושואלת אנשים מאיפה הם באו ומה הם חושבים ומקשיבה, ומקשיבה. זה יותר טוב ככה.
עשיתי פעם סדנת כתיבה שבה המנחה אמרה שבשביל לכתוב היטב כדאי להקשיב לאנשים. זה מביא רעיונות.
ובאמת יהיו לי רעיונות מצויינים בקרוב. לא בטוחה שאכתוב אותם, אבל רעיונות בטוח יהיו. אין מנוס מזה.
אבל כרגע אני בלי המחשב, זה לא נוח לכתוב הרבה בטלפון, וחם מאד בחוץ, מאד מאד חם.
וכולם מדברים על מה שיהיה בחמש. אז מקשיבה.
