יש משהו פואטי בלשים את השורה הזאת בשיר שנועד להישמע שוב ושוב מידי שנה. שתהיה שונה.
זה מצחיק עכשיו, כי השנים האחרונות באמת היו שונות וכל אחת הייתה מחרידה בדרך אחרת.
שתהיה שנה משעממת.
אני כבר לא זוכרת מתי משהו היה נורמלי. מתי אפשר היה לדבר על השיט הקטן והפרטי שלנו ולעסוק בו מכל הלב מבלי להרגיש מוזר. מתי אפשר היה לשאול מה נשמע ושהתשובה לא תהיה "בהתחשב".
אני אוהבת שאנשים אומרים בהתחשב. כי אני אוהבת את הדברים הקטנים שמרמזים על הבנה שקטה שמשותפת לכולנו. אוהבת את הדרכים הקטנות שלנו לסמן זה לזה שהכל מובן ולא צריך להסביר. רמזים שנועדו לומר למי שמולנו "אני יודע איך אתה מרגיש. גם אני מרגיש את זה" גם אם נפגשנו לראשונה ממש הרגע.
אנחנו אומרים "סבבה, בהתחשב" לקופאי, לנהג, לשומר. זה רגע של קירבה, לא?
אני עכשיו בארוחת חג לרגל ראש השנה. הרכב חסר בגלל המצב. בבית של שפית הבית. הכל נורא טעים. כולם מדברים על טילים. יש פה יחד בן שמונה שמקשיב לשיחת המבוגרים בעניין רב. הוא אוהב לשמוע כשהגדולים מדברים, הוא גם מתערב ומביע דיעה ושואל שאלות. אבל אחר כך כשכולם הולכים הוא מפחד ללכת לישון לבד.
כל ארוחת חג, מדברים על טילים. כבר שנה. כל ארוחת שישי. כל צהריים במשרד. כל... הכל. הכל ספוג בזה.
לא שיש לי טענות.
שנה חדשה. הלוואי ו... נו, אתם כבר יודעים. בואו נתפלל ביחד.
אחד המוטיבים החוזרים בסיפורים שכתבתי כשהייתי בתיכון היה "בן הזוג המסוכן שרק בשבילי הוא לא מסוכן". על אנשים שכולם מפחדים מהם חוץ ממני, וכולם בסכנה בחברתם חוץ ממני. האירוע המרכזי בסיפור לרוב היה התקף פסיכוטי כלשהו. הסצנה החביבה עלי הייתה זו שבה מושא החיבה שלי מטיח אגרופים בקיר, ואני משתחלת בינו לבין הקיר בזמן שהמכות נוחתות מימין ומשמאל לראש שלי, ואז הנוכחות שלי מרגיעה אותו, והוא לא רוצה לפגוע בי, אז הוא מפסיק. והחיבוק שלי מרגיע את הצורך שלו לשבור משהו.
לפעמים הקיר היה נשבר. לפעמים הוא היה פוגע בי. לפעמים בעצמו. לפעמים הייתי מצליחה לעצור אותו. הסוף לא היה חשוב. באחד הסיפורים הבחור מת בסוף. לא היה בזה מסר. זה לא היה חשוב שהוא ימות, זה פשוט היה אמין. הרגע החשוב תמיד היה הרגע שבו אף אחד לא מעז להתקרב אליו חוץ ממני.
הרבה מהסיפורים האלה התבססו על אנשים אמיתיים. לפעמים הקצנתי, לא הרבה. שיניתי פרטים, אבל באמת היה לי טעם ייחודי בבנים. אחד מהם אכן נהג להרביץ לקירות. אני לא זוכרת איזה נזק הוא גרם. תמיד היו לו פצעים על פרקי האצבעות. והיה איזה מישהו שיצא עם אחותי בכלל, שדפק לעצמו את היד על קיר ושבר אותה בנסיון הראשון, כשהיא אמרה לו שהיא רוצה להיפרד. באחד הסיפורים השניים האלה התערבבו. סיפור אחר היה על ההוא עם ההפרעה הדו-קוטבית הלא-מאוזנת. נטלתי חירות ספרותית אבל לא זכור לי שממש המצאתי משהו מאפס. בעצם, אני בטוחה שלא המצאתי מאפס כי מעולם לא הייתי טובה בזה ותמיד העדפתי לכתוב את מה שקורה ולא את מה שעשוי לקרות. הכתיבה תמיד הייתה הדרך שלי לעבד את המציאות שלי, לא דרך ליצור מציאות אחרת. תמיד קינאתי בסופרים שיודעים לברוא את מה שהם רוצים לראות. אני יודעת רק לתאר את מה שכבר ראיתי.
פה אני יכולה לזרוק איזה הגיג על כך שאולי זו הייתה הגרסה הילדותית של הבדס"מ שלי - שאולי כבר אז נמשכתי לאלימות וחיפשתי דרכים לגעת בה בלי להישרף. אולי. יש מצב. אבל אני לא חושבת שהאלימות הייתה העניין. כי לא תמיד הם הכו. לפעמים הם בכו. לפעמים הזו. על אף אחד מהם לא חשבתי "אלים". דמיינתי אנשים במצוקה, אנשים שלא יודעים להביע את הייאוש שלהם, אנשים שהתסכול פורץ מהם. אחרי התפרצות הם בדרך כלל התביישו או הצטערו.
אני חושבת שסוג של כתבתי וריאציות על לני מ"על עכברים ואנשים" - מישהו שכל הזמן פוגע בסביבה שלו וגורם המון נזק, בלי שיש לו כוונה רעה ובלי שיש לו יכולת לשלוט במעשים שלו ולמנוע את האסון שהוא גורם בעצם היותו עצמו.
והתפקיד שלי בסיפור תמיד היה לקבל אותו כמו שהוא ולהכיל את השיט שלו שאף אחד אחר לא מוכן להכיל. אנשים ראו אגרופים וחשבו "אלים". ואני ראיתי את הכאב והתסכול והפגיעה העצמית והייתי מוכנה להסתכן בבוקס קטן פה ושם בשביל שללני שלי יהיה מישהו שאוהב אותו.
את הספר קראתי לראשונה שנים רבות אחר כך. הוא שובר לב, נכון? אחד הדברים שתמיד נורא מעציבים אותו בסיפורים עצובים, הוא המחשבה על כך שדברים יכלו להיות אחרת. אילו הדמות הייתה במקום אחר, בזמן אחר, אז הגורל שלה לא היה כה טראגי. היו עוזרים לה, היו מלמדים אותה, היו מוצאים לה מקום.
אני תמיד חושבת על אנשים שדברים היו יכולים להיות אחרת. שאנשים בעיקר רוצים שיבינו אותם, שיאפשרו להם להשתייך, שיגידו להם שהם בסדר. שאנשים הם אלימים יותר כשאין להם מרחב בטוח. וגם שלפעמים דברים נראים לנו כמו אלימות כשאנחנו לא מבינים אותם. לפעמים הבנה יכולה לרפא. או לפחות למוסס את הפחד.
אז רציתי להיות זאת שלא מפחדת מזה שכולם מפחדים ממנו. זאת שרואה אותו, שמבינה אותו. שלא שונאת אותו על התכונה שכולם שונאים בו. שלא חושבת שהוא מפלצת. שרואה מבעד לקוצים. שלא בורחת כשהוא מתחיל להשתולל, שלא נבהלת כשהוא מרים את היד, שלא מתייאשת ממנו ברגע שהוא נהיה קשה. שלא מרימה הגנות ברגע שהוא נותן לה לראות את השדים שלו. זאת שנוגעת בו בלי כפפות, שעומדת מולו בלי שריון. שעדיין אוהבת אותו אחרי שראתה את הצד הכואב והכה לא נוח שלו.
רציתי להיות הנערה הזאת.
רציתי? ראיתי אותה בסרטים. היא תמיד הייתה קצת פוסטמה. הכרתי את הקטע הזה של "אני כל כך מיוחדת שאני יכולה לאלף חיית פרא" והבנתי מה רומנטי בו אבל גם חשבתי שזה קצת אידיוטי. לא קסם לי בכלל לאלף אף אחד או לשנות אף אחד. לא רציתי להיות "זאת שאילפה אותו". רציתי להיות זאת שראתה אותו, זאת שנתנה לו להיות מה שהוא. זאת שאיפשרה לו לנשום לרווחה, להוריד טונוס שרירים.
אני חושבת שמתחת לכל זה, מה שבאמת רציתי זה שמישהו יאהב אותי ככה.
No one to talk with All by myself No one to walk with But I'm happy on the shelf Ain't misbehavin' I'm savin' my love for you I know for certain The one I love I'm through with flirtin' It's just you I'm thinkin' of Ain't misbehavin' I'm savin' my love for you Like Jack Horner In the corner Don't go nowhere What do I care? Your kisses are worth waitin' for Believe me I don't stay out late Don't care to go I'm home about eight Just me and my radio Ain't misbehavin' I'm savin' my love for you Like Jack Horner In the corner Don't go nowhere What do I care? Your kisses are worth waitin' for Believe me I don't stay out late Don't care to go I'm home about eight Just me and my radio Ain't misbehavin' I'm savin' my love for you
כולם מדברים על התמסרות ונראה לי שעבור חצי מהם, זיון בתחת זה הכי הרבה התמסרות שהם אי פעם ראו.
זה שיח של גיל 20. גם אני בגיל 20 לא הבנתי מה זה התמסרות בכלל. חשבתי שזה קשור לנכונות לפשק רגליים ולתת לאיש להיכנס. זה קצת מטורף כשחושבים על זה, לא? כשחושבים על מה שנדרש מאשה בשביל להזדיין בתנוחה מסורתית - אשכרה לתת למישהו להיכנס לתוך הגוף שלה. מדהים שאנחנו מסכימות בכלל. טוב, אולי לא כזה מדהים - להזדיין זה נעים מאד. אבל הסיכון! כמה אמון צריך לתת בבן אדם לפני שנותנים לו ליטרלי להיכנס לתוך הגוף שלי? ואולי זה דומה למידת האמון שצריך בשביל להכניס את איבר המין שלך לתוך פה של אדם אחר. אפילו אצבע אני מהססת להכניס לפה זר. יש שם שיניים! ובכל זאת כמעט כל גבר בעולם שש לתחוב את איברו לכל פה שיזמין אותו, כמעט בלי לחשוב פעמיים. הם עשויים להסס משיקולי מוסר או כדאיות, אבל לא זכור לי שראיתי מישהו מהסס כי הפה הזה שייך לאשה זרה שמי יודע מה הכוונות שלה ומה יקרה לאיבר היקר שלי בפה שלה. מישהו חושב על זה בכלל? אין לי מושג. נשים חושבות על דברים כאלה כל הזמן. אנחנו תמיד צריכות להסתכן בשביל העונג שלנו. וזה עוד בימינו, תחשבו על ימי הביניים - אשה שרוצה להזדיין מסתכנת לא רק בתקיפה מינית אלא גם בגילוי ונידוי חברתי, שלא לדבר על הריון לא רצוי שפעם היה עוד יותר מסוכן ממה שהוא היום. ובכל זאת נשים ניהלו רומנים, חרף הסיכון העצום. מה שאנשים לא יעשו בשביל עונג. זה קצת מקסים. יש רגעים בהם האנושות מקסימה אותי דווקא בכמה שהיא מטופשת. לא, לא מטופשת. איך לומר... בסיסית? יש משהו מאד חמוד באיך שאנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל עונג. זה איכשהו מאשר לי שבכולנו יש את הפוטנציאל להיות טובים. להתמקד במה שנעים ולא במה שרע. לסכן את הבריאות והמעמד החברתי ואת החיים עצמם, בשביל עונג. מה זה אומר על דבר, כל דבר, אם אנשים מוכנים לסכן את חייהם בשבילו? נכון מאד - שהם מרגישים שזה הדבר הכי חשוב בחיים. כן, לא סתם חשוב אלא הכי חשוב, או אחד ההכי חשובים - יותר חשוב מהישרדות. מה כבר יכול להיות יותר חשוב מהישרדות? מה יותר חשוב מאשר להישאר בחיים בכל מחיר? אנשים מוכנים למות בשביל מטרות נעלות. זה יפה בעיני, שעונג הוא מטרה נעלה. הרבה אנשים לא אוהבים להודות בזה, אבל אם אנשים מוכנים למות בשביל זה - כנראה שיש בזה משהו משמעותי, משהו שחשוב לעצם קיומנו.
אז התמסרות לעונג זה יפה, וזה טוב, אבל המילה הזאת כבר לא נשמעת לי כמו שנשמעה לי אז, כשכתבתי (בכלוב!) על התמסרות בנימה מאד מאד רומנטית. גם זה התיישן בשבילי - פעם חיבבתי רומנטיקה, כסוגה. היום היא קצת מרתיעה אותי. אני לא גזענית ויש לי כבוד לכל סגנונות הכתיבה, אבל נדמה לי שמלכתחילה מה שאהבתי בה היה הקסם הילדותי, האגדי, הפשוט - שהיום ממרום שנותי כבר קשה לי להנות ממנו. כמו אגדה לילדים - זה נחמד, לפעמים מאד נעים, אני נהנית לצלול לעולם פשוט יותר, אבל זה בבחינת אתנחתא קומית, לא ספרות יפה שתספק אותי בפני עצמה.
היום מצחיק אותי לחשוב על איך שפעם חשבתי על התמסרות. כלומר, הצחיק. היה לי איזה רעיון בראש לפני רבע שעה. אבל מאז שהתחלתי לכתוב אני חושבת על זה ומבינה שזה לא שהכל היה שטויות, פשוט לא מיסגרתי את זה היטב. כתבתי על התמסרות לבן הזוג שלי. אבל מה שבעצם דיברתי עליו היה התמסרות לעונג, או התמסרות לסיטואציה, או לתפקיד. אז בעצם אני עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי בזמנו, רק שהיום אני יותר נחרצת שההתמסרות שלי הייתה לאירוע, לא לאדם הספציפי שהיה איתי שם. כן הייתי צריכה להרגיש כלפיו הרבה אמון והרבה אכפתיות, אז זה מתערבב.
ועכשיו אני חושבת שאולי זה מסביר לי קצת את הנשלטותים שיודעים לשרת שני אדונים - זה תמיד נראה לי מוזר, איך אפשר לתת את אותה סמכות לשני אנשים שונים, איך אפשר להתמסר לשני כיוונים. אבל עכשיו אני חושבת - אולי בזה העניין? מתמסרים לסיטואציה? טוב, מה אני מקשקשת על מה שאני לא מבינה בו אפילו קצת.
נחזור להתעסקות בסמנטיקה. שם אני על קרקע יציבה.
אז מהי התמסרות? כשמתמסרים לאדם, מה זה אומר? שעושים מה שהוא אומר? כן, לפעמים. גם זו דרך.
העניין הוא שאחרי שרואים התמסרות גרנדיוזית, יותר קשה להעריך את הסמלית. נגיד, כשאמא שלי חלתה ואבא שלי טיפל בה 24/7 במשך שלוש שנים רצופות, בלי הפסקות ובלי תלונות - זו רמת התמסרות שנראית לי הרבה יותר גבוהה מאשר להיות מובלת ברצועה ברחוב. זה מגוחך להשוות, מדובר פשוט בז'אנרים שונים, אבל עדיין נשארה לי איזו תחושה שאחרי שראיתי רמה כזאת של מסירות, כל שאר הדברים בחיים כבר נראים לי קטנים ולא חשובים.
כשהחבר החדש שלי, שהיום הוא בעלי, הציב גבול שהוא לא מוכן שאקשור אותו - התבעסתי נורא. קודם כל כי אני רוצה לקשור ואיך אני אמורה להנות מהחיים אם לא נותנים לי. אבל גם - לכל הגבולות שלו היה מכנה משותף - הוא פשוט שונא לאבד שליטה. חשבתי לעצמי, במוח הצעיר והתמים שלי - איך אני ארגיש את ההתמסרות שלך אם אתה לא מסוגל להעביר שליטה.
אחרי בערך שנה ביחד - אני חליתי. לא ציפיתי ממנו לטפל בי ולא ביקשתי. המלצתי לו לעזוב אותי. בכנות הייתי ממליצה את אותו הדבר לכל ידיד שלי. לא היה מובטח שאחלים, כן היה מובטח שזה יקח הרבה זמן, ולא חשבתי שהוא צריך לכלות את ימיו בטיפוס סיזיפי לעבר מטרה אבודה. אבל הוא נשאר. עד היום לא ממש ברור לי מה הוא חשב לעצמו. שאלתי, התשובות שלו לא לגמרי מובנות לי. הן קצרות, לקוניות. קשה לי להבין ככה. הוא החזיק לי את היד בעודי חוצה גיהנום. מאיפה היה לו כח?
אחרי זה, "לא מוכן להיקשר בשבילי" כבר נשמע מגוחך. אני עדיין רוצה לקשור אותו, מעצם זה שאני נמשכת אליו, אני תמיד אפנטז על איך שהוא ייראה עם חבלים מהודקים סביב הגוף שלו, אבל הרעיון התרוקן ממשמעות - אני כבר לא צריכה לראות את זה בשביל לקבל איזה אישור לזה שאין גבולות בינינו. הוא לא מוכן שאקשור אותו בשביל העונג, כי זה לא עונג בשבילו, אבל האם הוא מוכן לעשות דברים שלא נעימים לו ואף קשים לו ואף כאלה שגורמים סבל, בשביל שלי יהיה טוב? אני כבר יודעת שכן.
ואחרי שמקבלים הוכחות בשטח, האקט הסמלי הופך לחסר משמעות והצורך להשתמש בו כהוכחה מתחיל להרגיש ילדותי או ריק.
אז מהי התמסרות?
לא יודעת, אין לי חשק לפתוח מילון כרגע ואין לי חשק לצאת מפה עם הגדרה. יש התמסרות לחוויה, יש התמסרות לאדם, יש התמסרות לרעיון. יש כל מיני. אפשר לדבר עליה בכל מיני הקשרים. בהקשר של בדס"מ אפשר לעשות מטעמים מהמילה הזו.
אני רוצה להרגיש שבעלי כולו שלי ושמותר לי הכל ושהוא מוכן לעשות הכל בשבילי. כשהיינו בני עשרים וחמש אולי הייתי צריכה את הכאב שלו בשביל להרגיש ככה. ועכשיו זה מצחיק. הוא מוכן לתת את פת הלחם האחרונה, ואני מדברת על קצת כאב? כאב זה כלום.
אני כבר לא רוצה הוכחות. כבר לא צריכה שיוכיח לי שום דבר, כבר לא צריכה שיעשה משהו להגדיל את האמון שלי בו וכבר לא צריכה שיראה לי כמה רחוק הוא מוכן ללכת.
אז מה נשאר לי לרצות ממנו?
עונג.
אחרי שמנקים את כל הרעש, זה מה שנשאר, לא?
עונג. זה כל מה שאני רוצה ממנו. החיים עצמם.
תהיה העונג שלי.
וכל השאר לא משנה בכלל. נעבור יחד, יבוא מה שיבוא, אנחנו כבר לא מקווים לזה וכבר לא מאמינים בזה אלא פשוט יודעים. ואחרי שמנקים את כל הרעש, כל מה שנשאר בחיים האלה הוא העונג הפשוט, האהוב, הרגיל, הזול.
כל מה שיש זה להיות טובים זה לזה, וכל השאר זה רעש.
היי, תראו כמה כתבתי בלי להזכיר את המלחמה.
רגע אחרי שכתבתי את המשפט האחרון, המשכתי לעוד שלוש פסקאות על המלחמה. מחקתי אותן. כלומר, העברתי לטיוטה אחרת. אני לא רוצה שזה יהיה פוסט על מלחמה. קשה לי לעצור בעצמי, כי הכל בעצם עוסק בזה, היא מתחת לפני השטח בכל שורה, יש רווחים בהם אפשר לראות אותה מבצבצת. הכל איכשהו מתחבר.
אבל אני באמת רוצה לסיים במשהו שלא קשור למלחמה. לא יודעת אם יכולה. אז הנה מה שיש לי: תהיו טובים זה לזה. זה כל מה שיש לנו. אחרי שמתפוגגים הסמלים, והאידאות הלא-מושגות, והרעיונות השאפתניים - מה כבר נשאר? אנשים מוסרים את נפשותיהם על רעיונות. תמיד. זה יקרה כך או אחרת, אם נרצה ואם לא, אם ננסה לעצור את זה ואם לא. אז לפחות שהרעיון יהיה כזה ששווה למות בשבילו. או לפחות להתאמץ. היי, דבר ששווה למות למענו - בוודאי ששווה להתאמץ למענו.
זוכרים שהיו חתימות בכלוב? שלי הייתה - Be excellent to each other.
אני אשכרה מאמינה בזה. ואני מאמינה בזיונים. באמת מאמינה שזיונים הם הפתרון. לא יודעת להגדיר את הבעיה, ובכל זאת מאמינה שזיונים הם הפתרון.
גם זה רעיון שאפשר להתמסר אליו.
ולטובת הקורא התמים שהגיע עד כאן וכל הדבר הזה כבד לו ומעוניין בסיומת קלילה יותר, להלן קישורים ליוטוב. ולמקרה שזה לא מובן מאליו - זוט עני. אני הקורא הזה.
*הקטע הרלוונטי הוא בין 1:40-2:20, ושמתי קישור שאמור לקחת אותך ישר ל-1:40, אבל בכלוב זה לא עובד משום מה.
ביקרתי היום במשרד ממשלתי בשביל להגיש איזה טופס. אפשר להגיש גם באינטרנט, אבל היו לי שאלות אז באתי. נדלג על תיאורי הבלאגן שכולם בטח כבר מכירים והמעבר מנציג לנציג ונגיע לתחנה האחרונה - דלפק המודיעין, צמוד לכניסה, עוד לפני הבידוק הבטחוני. לכתחילה לא ניגשתי אליו כי היה לי תור לפגישה במשרד. בדרך אליו עוד נאלצתי להסתובב במסדרונות ולעבור מחדר לחדר - האווירה מנומנמת והעובדים מתנועעים באיטיות, כאילו שאין להם במה למלא את היום.
מפה לשם זאת שהתור אליה לא יודעת לעזור לי ושולחת אותי למודיעין. ושם אני מוצאת אשה חדה, זריזה, אכפתית, בקיאה, אדיבה, שנותנת שירות בו זמנית לשלושה אנשים שונים ולכל אחד מהם בסבלנות וביעילות. האיש שעומד לפני בתור מתאר איזו בעיה שיש לו עם אישור הנכות שלו - הוא מגמגם, תוקע "כן" ו"לא" במקומות לא מתאימים, קוטע את עצמו ואומר דברים סותרים, לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה בכלל אבל היא עונה לו כאילו שהסביר את עצמו היטב, מבינה מהר במה מדובר ומסבירה לו בנועם מה לעשות הלאה.
גם לי היא עוזרת מהר והיטב.
בסוף האינטרקציה אני מודה לה ושואלת לשמה, ואומרת לה שהיא מאד עזרה לי ושאני מעריכה את זה ושנהניתי מחוויית התקשורת איתה בפער גדול מכל גורם אחר במשרד. נראה שהיא לא מעריכה את זה ולא מוחמאת. הבעת הפנים שלה אומרת "כן, אומרים לי את זה הרבה" ופתאום נראית עייפה.
אני חושבת על המסדרון השקט בקומה מעל, על האיפור המקצועי של מי שקיבלה אותי באחד החדרים, על הבוטוקס שבשפתיים שלה (או הבעיה הרפואית שלה, קשה לומר), על השיחה הפרטית שהיא ניהלה בנחת בטלפון בזמן שאני יושבת בכיסא מולה, על מכונת התורים שלא תקינה כבר זמן מה ובכל זאת האנשים במשרדים ממשיכים לדרוש מהמבקרים לגשת אליה, על האיש שנתן לכולנו באקראי פתקים עם מספרים מבלי להתעניין בזהותנו או במועד התור שלנו, והשקט, השקט המוזר, ההיעדר של הזמזום הנעים והרך שיש במשרדים בשעות העבודה, הצליל הלא-מוגדר של הרבה אנשים העוסקים בענייניהם במרחב משותף. אני מכירה את הזמזום הזה, אני אוהבת אותו. הוא לא היה שם היום. הוא היה בדלפק המודיעין, עולה מהאנשים שעומדים לצד הדלפק וממלאים טפסים, יד אחת על העט ויד שניה אוחזת בילד המשועמם. אין שם כיסאות, כמובן.
אני חושבת על א' מהמודיעין ותוהה אם אולי היא היחידה בכל הבניין שבאמת עובדת, וחושבת שגם היא בטח מרגישה ככה, ואולי חושבת לעצמה - כמו בשיר ההוא - אתם קוראים לי אלופה, אני רק מנסה לעבוד. במקום מחמאות, תביאו לי איזו עוזרת. או לפחות עמדת עבודה שיושבים בה.
אני נזכרת בקריקטורה ישנה, איור של אתר עבודה כלשהו - מכרה, עבודות ביוב, תיקון כביש, משהו כזה. בלב הציור נמצא פועל אחד שמבצע בפועל את העבודה, וסביבו עומדת חבורה גדולה של "מנהלים" שנותנים הוראות ולוקחים קרדיט.
לא תכננתי להכניס לפוסט הזה עוד נושאים. רציתי לכתוב רק על המבט העייף שלה, על התסכול שבטח עוררתי בה עם המחמאה המעליבה שלי. אך עכשיו בעודי כותבת אני נזכרת באיזה שיר שקראתי אתמול, על החייל הפשוט שעושה הכל בזמן שמי שהחליט לשלוח אותו יושב לו במשרד הממוזג שלו ומקבל החלטות ששולחות אנשים ישרים למוות או עבודה. זה בכל מקום, אה? יש אנשים ישרים שעושים מה שצריך, ויש מנהיגים מושחתים שדואגים לעצמם, ולפעמים, לפעמים, מתמזל מזלנו ונמצא יחיד סגולה שמוכן להיות גם אדם ישר ופשוט וגם מנהיג - לזה פיללנו, לזה ייחלנו, בשביל זה ייסדנו דמוקרטיה, זו הייתה התוכנית.
אולי גם למלוכה הייתה תוכנית. יש כל מיני נרטיבים שאפשר להצמיד לשלטון מלוכני. אחד הנרטיבים גורס שמשפחת המלוכה מקדישה את עצמה לשליחות. האנשים האלה לא חופשיים ולא צריכים להרגיש חופשיים, הם משרתי העם, הם אחראים לשלומו, התפקיד נכפה עליהם ומצופה מהם לקבל את גורלם בהכנעה. המלך נולד להיות מלך, ומילדות מחנכים אותו בהתאם. הוא עובר חפיפה ארוכה אצל אביו וכל ימיו מוקדשים לעבודה עצמית שתהפוך אותו לראוי לתפקידו. מה שעובר מאב לבן משתמר יותר טוב מכל ידע אקדמי. מה שאבות מנחילים לבנים נשאר עמוק בתוכם. אם האבות מנחילים יושר ואחריות, כך גם הבנים, וכך יש לנו שושלת מלוכה שמשמרת את הערכים שמטיבים עם העם. סבבה? לא סבבה כי המציאות לא בדיוק עובדת ככה. יש הרבה פגמים בשיטה - נראה לי מיותר לפרט, כולנו מכירים את בעיית הרצח ובעיית הכישורים המולדים וכל זה, קיצר ברור שלא כל מלך הוא מלך מוצלח, והאם אפשרי להזיז מלך מתפקידו שלא באמצעות רצח? לא יודעת. וגם ידוע שהכח משחית, ואחרי חיים שלמים שבהם כולם עושים כל מה שאתה אומר ומפחדים לומר לך כשאתה טועה, קשה לשמור על פרופורציות ושכל ישר. טוב, מה נכנסתי לזה עכשיו? כולם יודעים על החסרונות הרבים של שלטון מלוכני, לומדים על זה בבית הספר. אבל באידאה, בתיאוריה, בפנטזיה - יש משהו מאד מושך במחשבה על מנהיג שעובר הכשרה של שנים וחינוך לאלטרואיזם לפני שהוא נכנס לתפקיד.
מה שקורה במציאות זה פשוט שאנשים מרמים. או לא מבינים. או מעדיפים אינטרס פרטי על ציבורי. זה פשוט קורה, כמו מעצמו. זה קרה לרומנובים ואז גם לבולשביקים שהרגו אותם. זה קרה לקומוניסטים וזה קרה לקפיטליסטים. "חוות החיות" מסביר את זה יפה - מתחילים בכוונות טובות ומסיימים בחזירות. אולי זה לא משנה באיזו שיטה הולכים - אם יש מנהל טוב אז יהיה טוב ואם יש מנהל גרוע אז יהיה גרוע.
וא' מהמודיעין היא בוקסר הסוס, שעושה כמיטב יכלתו, אבל מה הוא כבר יכול לבד.
בכל פעם שאני אומרת "מה הוא כבר יכול לבד" אני נזכרת בשיר האהוב מבית אבא ואמא, של המשורר האהוב עלי ועל אבא ועל סבתא, בכל פעם שאני חושבת על השורה הזאת אני מדקלמת את כל השיר, בקול רם אם אני בחברת דוברי רוסית ובלב אם לא. וכשאבא שלי ואני כואבים את הגעגועים לאמא אנחנו מדקלמים אותו ביחד ולכמה רגעים מרגישים קצת פחות לבד. ומדברים על כמה שאקודז'ווה מדהים ומתענגים על התחושה שמישהו בעולם הזה מבין אותנו. כמה שזה נוגע ללב, כשמשורר מצליח במילים בודדות להקיף את העולם.
Настоящих людей так немного Все вы врете, что век их настал Подсчитайте и честно и строго Сколько будет на каждый квартал
Настоящих людей очень мало На планету - совсем ерунда А на Россию одна моя мама Только что она может одна?
אנשים אמיתיים אינם רבים מה זה תשקרו, שהחל עידנם סיפרו נא, בכנות וקפדנות כמה יהיו לכל דונם
אנשים אמיתיים הם מעטים מאד לתבל כולה קומץ בלבד על כל רוסיה - רק אמא שלי אבל מה היא כבר יכולה לבד?
לרגל המצב, זה בהמשך לפעם הקודמת בה כתבתי על פיגועים באוטובוסים.
סתם, לא.
רפרפתי קצת לראות מה כתבתי לאחרונה ושמתי לב שבאמצע ספטמבר כתבתי פוסט בשם "על הטרור", ואני חייבת לומר לכם, כשקוראים אותו היום זה נותן וייב אחר.
היום בכלל לא רציתי לכתוב על פיגועים.
היום נסעתי באוטובוס לראשונה מזה כמה חודשים, ושכחתי כמה אני אוהבת מקומות ציבוריים.
באחד המושבים הקדמיים ישבו שני גברים ומאחוריהם אשה. בזמן שעליתי היא בדיוק נתנה צ'פחה לכל אחד מהם. הם כעסו וקיללו. היא צעקה בחזרה. התקדמתי לאחורי האוטובוס, היה שם מקום פנוי ליד אשה נחמדה. בדרך כלל אני מעדיפה להתיישב ליד אשה נחמדה ולא במושב הזוגי הפנוי, כי תכף יעלו לאוטובוס עוד אנשים ואחד מהם יהיה בחור רחב וגבוה שנוהג לשבת בפישוק רגליים, והוא יבחר להתיישב דווקא לידי.
אז שלא יהיה לו צפוף ולא נעים, השארתי את המושב הזוגי פנוי.
אז השלישיה מהמושב הקדמי שקועה בשיחה והאשה מתחילה לצעוק, אני לא אצטט אותה אבל אם אתם יודעים קצת רוסית תוכלו לדמיין את שטף המלל הכי מטונף שניתן להעלות על הדעת, משהו אסלי כזה, עמוק, מהפעמים האלה שבן אדם מצליח להוציא שלושה משפטים שלמים לפני שיוצאות גם מילים שמופיעות במילון.
אני הייתי שקועה בספר, שמעתי קללות בקול נשי ואת המשפט "תעיף את היד שלך" אז הרמתי את הראש וראיתי שזאת החברה שלנו שצועקת על הבחור שיושב מלפניה באוטובוס, כלומר היד שלו לא עליה ולא יכולה להיות, וסביבם יושבים אנשים שבקושי הרימו עין אחת מהטלפון, והיא ממשיכה לצעוק, בשלב זה כבר נראה שהיא לא צועקת על אדם ספציפי אלא פשוט נורא רוצה לקלל בקול רם באוטובוס.
אפשר להבין אותה. אל תגידו לי שאף פעם לא שאלתם את עצמכם איך זה יהיה אם אצרח בקולי קולות בעודי יושבת באוטובוס. ובכן, כמו הרבה פנטזיות - אני שמחה שראיתי מישהו אחר מממש אותה וכך הבנתי שבעצם אני לא רוצה לחוות את זה בעצמי.
אנשים בקושי הרימו גבה, נשבעת לכם.
ואז היא הופיעה.
לפניה עלה מבקר כרטיסים והיא נאלצה לעמוד מאחוריו עם מבט מיואש בעודו מתקדם לאיטו וחוסם את המעבר לכיסאות הפנויים. היו לה אוזניות אלחוטיות, אני שונאת את המכשיר הזה, זה תמיד נראה לי כאילו שיצאת מהבית עם כוונה מוצהרת ונחרצת לא לדבר עם אף אחד בדרך. היה לה שיער סגול וחולצה של בלאק סאבאת', היא כל כך צעירה, מעניין אם היא באמת אוהדת את הלהקה או שזו חולצה מפוקס.
הפנים שלה יפים כמו חלום.
היא יושבת לידי ואני לא שומעת בדיוק מה יש לה באוזניות אבל זה נשמע כבד אז אולי החולצה אמיתית. לך תדע. כל התלבושת שלה מגוחכת, המון פריטים אחד על השני, כולל מכנסיים ארוכים שקופלו עד אמצע השוק וגרביים ארוכים עם סנדלים. אני מתה על זה. הפנים שלה יוצאים מתוך ערימת הסמרטוטים הזאת כמו פרח שמבצבץ מתוך שברי בטון. השפתיים שלה מזכירות בובת חרסינה יקרה לאספנים.
בעולם אחר הייתי מנסה להתחיל איתה. אף פעם לא התחלתי עם אשה. אין לי מושג איך עושים את זה. אני גם לא אמורה לעשות את זה, אני אמורה להיות סטרייטית, ויותר חשוב - מונוגמית בזוגיות.
בסדר, זה לא שיקרה פה משהו אבל אני רוצה לדבר איתה רק בשביל שיהיה לי תירוץ לבהות בפנים האלה. לא אמרתי כלום. מה קרה לך יולי, את הרי מדברת עם כל אחד.
היא יורדת אחרי שלוש תחנות ואני מרגישה כמו קלישאה של נער מתבגר.
השלישיה העליזה ממקודם יורדת בתחנה הבאה, התחנה הראשונה של אלנבי. אחד מהם מיד מבקש סיגריה מהומלס. אני יודעת כי הוא עושה את זה בפנטומימה. ההומלס נותן לו. הם נראים מיודדים. האשה כבר משוחחת עם אדם בחליפה. הוא מוציא ארנק. האוטובוס מתקדם.
האוטובוס מתקדם!
באיזה פוסט פוליטי שמסתובב בפייסבוק, כתוב - אם אתה יושב באוטובוס והנהג שיכור והאוטובוס סוטה מהכביש ומתדרדר לאיטו אל התהום, באיזה שלב אתה מחליט שהגיע הזמן להחליף את הנהג?
ובכן, זה לא פוסט פוליטי (כלומר, לא יותר מהרגיל) אז כרגע לא אצהיר על מה שלדעתי הוא התשובה הנכונה לשאלה הזאת, מה שחשוב עכשיו זה שנסעתי באוטובוס, והוא לא התפוצץ, וברדיו היה שיר של איפה הילד, ועכשיו אני הולכת לאיטי על רחוב אלנבי, ולא חם פה בכלל, פאקינג אלנבי, ועדיין מגרדות לי העיניים מלבכות כל ערב מול החדשות, אבל האוטובוס היה מלא ועל המדרכה אין זבל כמעט והרמזורים פה לא מקולקלים ושלט הפרסומת הקרוב אלי עוסק בסרט קולנוע חדש ואין בו אף מילה שלא עוסקת בסרט הקולנוע.
בשבעה באוקטובר התנפצה לה לרסיסים תחושת המוגנות. התחושה הנעימה הזאת שכולנו מרגישים כשאנחנו נרדמים בלילה - התחושה שהבוקר יגיע והשמש תזרח ואנחנו נתעורר והעולם יהיה פחות או יותר כפי שהשארנו אותו אמש. שדברים שראינו רק בסרטים - לא הולכים לקרות לנו. התחושה שהעולם פחות או יותר מובן לי ושאני עושה את הפעולות הבסיסיות שנועדו למנוע ממני וממשפחתי הקרובה מוות מפתיע בייסורים. שמותר לישון. לא חייבים כל הזמן לעמוד על המשמר. אפשר לישון, אפשר לחלום, אפשר לחוות אורגזמה.
התפוצצה.
האכזבה העמוקה מכל האנשים שידעתי לא לצפות מהם להרבה ובכל זאת ציפיתי למשהו, האכזבה כואבת, מתישה, מייאשת.
ותחושת המוגנות התפוצצה גם בפנים. כי השמיים נפלו וכל מה שהיה מובן מאליו כבר לא מובן מאליו. הרגשתי שיש לי עוגנים בחיים, אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם, אבל לך תדע. זה שאני חושבת ומרגישה דברים לא אומר שזה משקף את המציאות. לפעמים את מרגישה שהחיים שלך די בסדר ואז פתאום בום, הפתעה, הכל רקוב.
החיים שלי לא רקובים. אני אומרת את זה לטובת מי שזה הפוסט הראשון שלי שהוא קורא ועשוי להרגיש צורך לשלוח לי בפרטי "האם את בזוגיות מתעללת". אני לא, תודה. בכל פעם שאני כותבת פה משהו שקשור לתחושות שליליות כלשהן, מגיעה הודעה לפרטי מקורא מודאג שחשוב לו לומר לי שהוא פה בשבילי. אז לקורא הזה, שטוב הלב והנדיבות נשפכים ממנו ללא הכרה, חשוב לי להרגיע ולומר - אל תדאג ידידי, החיים שלי לא רקובים ולא מרקיבים ואין פה חומר לציידי נבלות.
אבל התחושה הזאת, של שבר. אמיתות בסיסיות התגלו כאשליות. עוגנים התגלו כעלה נידף. הבטחות התגלו כשקרים.
זה מטלטל את כולי. ומשפיע במקומות פרטיים לגמרי.
אני לא מקשיבה לראיונות עם משפחות חטופים, ולא קוראת פוסטים שמתארים את הזוועות, ולא צופה בסרטונים כלשהם, בכלל. שולחים לי הודעה, אני רואה שזה קובץ וידאו, פשוט לא פותחת. לא כי אסקפיזם. לא כי אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. להיפך - אני חושבת עליהם כל הזמן. אז אני לא צריכה גם סרטון. זה כבר חי בתוכי. אני חושבת על הפרמדיקית ההיא, שהתיאור שלה הולך איתי כל הזמן, מערער אותי, פוגע לי בשיווי המשקל. היא זאת שאת הסיפור שלה קראתי בשלמותו וזה גם הסיפור הראשון שקראתי, אז הרבה מפרטיו אני זוכרת היטב. קראתי גם אחרים ועצרתי כשהבנתי מה מתרחש. כשהבנתי שכל שורה שאני קוראת נכנסת לתוכי ונשארת בתוכי כמו סכין שנשאר תקוע בתוך פצע. ואני אומרת לעצמי - חובש פצוע רק מפריע.
למי זה יעזור אם אבכה ללא הפסקה מידי יום? למי זה יעזור אם לא אעבוד ולא ארוויח כסף ולא אקדם את מטרות הארגון? מי ירוויח מזה שחברות שלי לא יקבלו אוזן קשבת למצוקה שלהן? מי יהנה מהסבל שלי? מי יהיה מוגן יותר, שלם יותר, בריא יותר, מזה שאני אהיה מוגנת פחות?
אז אני לא קוראת ולא צופה. מתעדכנת מבעלי, שצופה בחדשות בכל הערוצים במקביל והרבה פעמים ביום, ואני תוהה מה קורה לנפש שלו כתוצאה מזה. הנפש שלו פחות רכה משלי, זה ידוע. מאד קשוחה, למעשה. כל כך קשוחה שלפעמים זה מטריף אותי. היא עומדת בדברים ששלי לא עומדת בהם. ידוע. אבל גם לנפש קשוחה יש את הגבול שלה, לא? כמה התעללות יכולה לספוג נפש קשוחה לפני שהיא מתפרקת? וכשהיא מתפרקת, איך זה נראה? כשאני מתפרקת רואים בכי וצרחות. אבן שנשחקת לאט לאט, מתי נדע שהגיע הזמן לסגור את המים?
השמיים נפלו. האמון נשבר. איכשהו לא רק במנהיגים אלא בעולם כולו. העולם כולו הוא לא מה שחשבתי. התגובות בעולם, גם את זה אני מנסה לא לראות ולא לשמוע. אני יודעת שזה שם, אני לא זקוקה להוכחות. כל כך מעט היגיון יש בעולם הזה, וכל כך אני אוהבת היגיון וכל כך מחפשת אותו בכל מקום וכל כך מתאכזבת ועצובה כשלא מוצאת.
מחבלים במחצ'קלה חיפשו לעצמם יהודים להרוג. הם לא מצאו - המטוס היה מלא בדגסטנים. הרגו בכל זאת.
למה?
כלומר, מלכתחילה לא לגמרי ברור לי למה שמישהו ירצה בכלל להרוג יהודים, גם אם הוא ממש שונא אותם (עוד דבר שאני לא מבינה, איך אפשר לשנוא אנשים על המוצא שלהם ולא על המעשים האינדיווידואלים שלהם, אבל נשים את זה בצד רגע), אני אישית שונאת כמה אנשים, לא הרבה אבל יש כמה, ואפילו יש ביניהם כאלה שאשמח אם ימותו, ואין לי שום רצון להרוג אותם בעצמי, אף לא שמץ קטנטן של רצון. אז קשה לי להזדהות, כמו שאתם מבינים. אבל גם אם אני לא מבינה לעומק את המנגנון הנפשי שגורם לאנשים לרצות להרוג אנשים בשביל הכיף, אני יכולה להבין עם השכל מהי שנאה עיוורת. אבל למה בשם שנאה עיוורת ליהודים, דגסטנים רוצחים דגסטנים - את זה אפילו עם השכל קשה להבין.
הצחקתי את עצמי עכשיו. "עם השכל קשה להבין". כאילו שמשהו מכל מה שקרה בשבועות האחרונים אפשר בכלל להבין.
סתם, אפשר. עם השכל הכל אפשר. אבל זו מחשבה מצחיקה כרגע. כי הכל כל כך לא מובן, כל כך מפתיע, ואיכשהו בו זמנית לא מפתיע, הגוף מתמלא בתחושות של הפתעה מוחלטת והשכל אומר "לא יתכן" ובמקביל אותו השכל עצמו אומר "ידעתי, ידעתי שזה יקרה".
והתחושות האלה נשארות בגוף. הן הולכות איתי למיטה בלילה, ולמקלחת, ולארוחה משפחתית. הן מתמקמות בעיקר בגרון, בריאות, בגב התחתון, בכפות הרגליים. אבל בכל איבר אפשר לראות רסיסים שלהן. הן זורמות עם הדם, מגיעות לכל פינה. הן איתי כשאני מקפיצה ירקות והן איתי כשאני בפגישת עבודה. והן מתעבות ומגיעות לעור, והן כמו מכסות הכל במעין ערפל, אני מנסה לחייך לאנשים שצריכים חיוך ואני מנסה לעשות את הדברים שצריכים להיעשות, ובכל רגע, כמו כלב חרדתי שנצמד לבעלים והולך אחריו לשירותים, הגוש הזה בגרון לוחש לי ישר לתוך האוזן - אין הגנה, אין הגנה, אין הגנה. כל מה שאת סומכת עליו הוא הולוגרמה, כל מה שנדמה לך שהוא זכות טבעית הוא בעצם מתנה זמנית. אין הגנה, אין הגנה.
הלחישה הופכת למעין מסך ביני לבין העולם, מזכירה לי כל הזמן, בכל רגע ובכל מקום - אין הגנה, אין הגנה, רק הפרדה, רק נפרדות. אין הגנה, את לגמרי לבד.
