People, Whether They Know It or Not, Like Their Blues Singers Miserable. They Like Their Blues Singers to Die Afterwards.
כה אמר עמיחי: אנשים משתמשים זה בזה כמזור לכאבם.
אולי אנשים לא אוהבים שמשתמשים בהם. והם לא רוצים לחבק את הזמרת בחזרה. הם רוצים אותה על הבמה, הם רוצים שהיא תיתן את ההופעה ותלך, הם לא רוצים לדעת מה היא מרגישה באמת ולא אכפת להם אם היא תשרוד.
כה אמרה רחל: נגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש. ואת תוגתו של הלב הכורע יד כל במנוחה תמשש.
כה אמר יומן בית-ספר של ראש 1: אלוהים נתן לנו שתי אוזניים ופה אחד בשביל שנשתמש בהם ביחס הזה.
כה אמר דני ויניארד באמריקה איקס: תמיד יש מישהו אחר שכבר אמר את זה יותר טוב, אז הכי טוב לסיים עם ציטוט.
הציטוט שהוא בחר היה של אברהם לינקולן (תרגום חופשי שלי): אנו לא אויבים, כי אם חברים. אל לנו להיות אוייבים. למרות שהרגשות סוערים, אל להם לשבור את קשרי החיבה בינינו. נימי הזכרון יתעוררו כשניגע בהם, באמצעות המלאכים הטובים של טבע האדם.
ימי האדונים והעבדים מספקים לנו חומר קל לפנטזיות, נכון? כולנו מכירים, גם אם לא בהכרח משתמשים בעצמנו, את הבסיס - אדון ושפחה, מלכה ועבד, מלך ופלגשיו, עריצה ועבדיה, כל זה. אפשר להוציא מזה כל מיני סצנות של שירות, של עונשים, של השפלה, מה שתרצו. קלאסיקה. ועל הבסיס הזה אפשר לתפור גם תרחישי שירות אחרים, כמו נקיון למשל. להלביש את העבד במדים ולתת לו שרביט נוצות, אפילו שניים, כן, אחד מקדימה ואחד מאחורה. על מה דיברנו?
אה כן, שירות. קלאסיקה.
על הבסיס הזה יושבת ההנאה מעבד נקיון, נכון? נראה לי מדליק לאללה לשבת עם רגליים למעלה (כי רטוב) ולזרוק "פספסת נקודה" בזמן שאני מתבוננת בתשומת לב בתחת שלו.
קלאסיקה.
אני רק תוהה, איך זה שלא יוצא לי לקרוא הרבה על אנשים שהפנטזיה הספציפית שלהם היא של אשה שתבוא אליהם הביתה, תעשה ספונג'ה, לכל היותר בעירום, ותעוף משם.
פעם, לפני הרבה שנים, הלכתי למסיבה בספייס. היה נחמד ומסיבתי. לא הארד קור. היה גם מופע סשן על הבמה ובמסגרתו הוחדר זר פרחים לישבנו (או ישבנה? אני כבר לא זוכרת) של אחד המציגים. אני לא זוכרת את כל המסביב, לא צפיתי ברוב המופע וזוכרת רק את התמונה הזאת, אדם כורע על שש ומתוך ישבנו בוקע זר פרחים.
זו הייתה המסיבה הראשונה של טדי ואחת הראשונות שלי, ובמקרה גם האחרונה. ומאז, בכל פעם שעולה בשיחה הנושא של סשנים במסיבות, האסוציאציה הראשונה שלי היא אותו הזר. לא כי זה כזה מייצג בעיני אלא פשוט כי זו התמונה שנצרבה לי בראש.
אם קוראים בלוג בכלוב מספיק זמן, כך או אחרת מגיעים לטראומה. הורים גרועים, או לא קיימים, או הורים סבירים שעשו טעות אחת פטאלית בתזמון מדהים, או מערכת יחסים מתעללת, תקיפה מינית, מורים חסרי לב, ילדים קשוחים; כך או אחרת אם קוראים מספיק אחורה, מגיעים לכאב. בוודאות.
אתם חושבים שזה בגלל הבדס"מ? אני לא. הרעיון שאנשים מגיעים לפה מתוך טראומה נשמע לי קצת מגוחך, למען האמת. ברור שיש גם כאלה, יש הכל, אבל בואו נשמור על פרופורציות.
אני חושבת שזה בגלל החשיפה. אנשים פה כותבים מאד פתוח וחשוף, לפעמים. פותחים את הלב. זה כן בגלל הבדס"מ, אולי. כולנו פה סוטים, לכולנו יש איזה משהו בחיים שאנשים לא מבינים, זה יוצר שותפות גורל. ויחד עם האנונימיות, נוצר פה מקום טוב לחשוף את הקרביים. פיסות נשמה למסירה. אחרי שאת מספרת על הפנטזיות המלוכלכות שלך, אחרי שאת מספרת על חיי המין שלך, מספרת לפרטי פרטים מה היה בסשן זוגי אינטימי, מראה תמונות עירום, מה זה כבר לספר שאמא הייתה קרירה? סתם, לא יודעת, נראה לי שלספר על אמא יותר קשה. יותר אינטימי מתמונה של כוס. כן? לא? לא יודעת. לי מן הסתם יותר קל לדבר מאשר לשים תמונה של כוס, זה לא דבר שיקרה פה אי פעם, אבל על אמא שלי לא קשה לדבר. אשה נחמדה מאד.
על ההוא מאז, לעומת זאת, לא הצלחתי לכתוב מעולם. מילה פה מילה שם, אבל כמה שניסיתי לכתוב בצורה מסודרת וברורה מה בדיוק קרה שם - כל כישורי ההבעה שלי קופצים מהחלון ואני נשארת עם בליל מילים מבעס ומשעמם.
מה שאני מנסה לומר זה שבכלוב רואים את זה, כי השמות בדויים והתכנים בוטים ואפשר לדבר פה על דברים כואבים מבלי שאף אחד יחשוב שזה לא מתאים עכשיו ומה נפלת עלינו עם זה. מותר פה להיות עצובים, מותר לסבול מטראומה, מותר להיות חסרי בטחון ומבולבלים ומותר לחשוב עם הזין ומותר להיות עצמנו, עצמנו המלוכלכך והמתוסבך והלא רגוע. אז בכלוב רואים. אבל זה לא אומר שהכלוב מיוחד. זה פשוט מקום עם הרבה בלוגים מאד כנים. לא נראה לי שיש בעולם הרבה אנשים בלי בוידעם. פשוט לא כולם מזמינים אותנו פנימה.
לפעמים כל מה שאני רוצה לעשות זה לעצום עיניים ולהיעלם. לא לנצח, רק לזמן מה. רוצה להקשיב למוסיקה ולא לחשוב על שום דבר אחר. רק להתבונן בנוף ולא לחשוב על שום דבר אחר. רק להרגיש את הידיים שלו עלי ולא לחשוב על שום דבר אחר. רק לשאוף את הריח שלו ולא לחשוב על שום דבר אחר.
אבל הרעש חודר מכל מקום והופך הכל למעין קקופוניה בלתי נסבלת.
הנהדרת. המוסיקה שלה לא לטעמי, אבל הפוזה, הו, הפוזה. אני מתה עליה. על הפרסונה הציבורית שלה. אני מתה על זה שהיא נערה וכוכבת פופ ואין לה שירים נוגים על עיניו המצועפות של הבחור. אני מתה על כמה שהיא עפה על עצמה. על חוסר הבושה סביב הגוף שלה ואיך שצורתו היא נון-אישיו בפרפורמנס שלה. על החריצות שלה, על הרצינות שבה היא עושה את העבודה.
זה תמיד תענוג לראות מקצוענים עושים היטב את העבודה שלהם.
הכרתי אותה דרך אחיינית בת 12. גם אני בגילה נהגתי להקשיב לפופ מסחרי ולחבב את זמריו. גם אני לקחתי אלמנטים לחיקוי מסלבס. אם המודל שהיא לוקחת ממנו השראה היא נערה מוכשרת, בטוחה בעצמה, שמנפנפת מעליה מטרידים בנחרצות ולא תיתן לדרוך עליה (כפרסונה, כמובן. המודל הוא מן הסתם הפרסונה) - אני בסדר עם זה. הרבה יותר טוב מבייבי ספייס וכיו"ב.
השירים נשמעים לי זהים זה לזה, כמו שיר אחד עם קליפים שונים, והוא לא נעים במיוחד לאוזן, או אולי במיוחד לא נעים לאוזן חובבת שנות השבעים שלי. אבל אני מלכתחילה לא קהל היעד ובלאו הכי לכל ילד יש שלב בחייו שהוא מקשיב לסינתזה מסחרית חסרת משמעות ומוצא בה משמעות (אם לא היו לו אחים גדולים מסורים מספיק שדאגו לחלץ אותו מהשבי). אבל פופ הוא לא רק מוסיקה. הוא החבילה. הוא הפוזה והמסר והנראות והשואו והאווירה. אני מניחה שלכל סוגה יש את החבילה שלה, אבל נראה לי שמשקל האלמנטים משתנה. לגראנג' יש את הפוזה שלו אבל המוסיקה חייבת להיות טובה ובסגנון מסויים אחרת זה לא יעבוד. בפופ זה קצת פחות אישיו. לא חייבים קול מדהים, כן חייבים דימוי ציבורי עשוי היטב, ואין מקום להתחכמות. ליאם גלאגר יכול הופעה שלמה לעמוד בלי לזוז, בטישרט ושיער לא חפוף, והקהל ירגיש שקיבל תמורה לכספו. הוא יכול גם להשתולל ולשבור כלים, אולי הקהל יעריך את זה יותר, אבל השירים חייבים להיות יפיפיים אחרת לא תהיה שום במה. תשאל מעריצים של קיס ושל טוויסטד סיסטר למה הם אוהבים את הלהקה והם יגידו שהעיקר המוסיקה, למרות שברור שלהופעות של קיס באים בשביל השואו.
שמעתם פעם את מדונה שרה א-קפלה? יש סיבה שלא.
פופ הוא הז'אנר היחיד שמאופיין על ידי יחסיו עם הקהל ולא על ידי מאפיינים ברורים ומוגדרים של הסגנון המוסיקלי. ובהתאם החיבה שלי אליו פחות נשענת על המילים והמנגינה ויותר על המסר, המודל, הרעיון.
ועכשיו חידה קלילה למי שבטובו זרם איתי עד כה: ניתוח שירי פופ מתוך הערכה עמוקה היה תחביב של דמות בסרט מפורסם (המבוסס על ספר, אך הסרט אאל"ט מוכר יותר). מה שם הדמות?
שאלת בונוס - האם בנוסף לנ"ל יש לדמות זו ולי עוד תחומי עניין משותפים?
הפותרים נכונה יזכו בפרס. הפרס הוא צומי. פעם היו פה פרסים מוחשיים אבל הם לא עוררו מוטיבציה אז הזוכים יזכו בצומי ובהזדמנות לבחור לעצמם פרס שאולי אספק, תלוי במצב המלאי ובמצב הרוח. קיצר תגידו מה רוצים ואם יש לי אז אביא. אבל רק לפותרים נכונה. שזה בטח כולם. טוב קיצר תאהבו את נועה קירל, זה לטובתכם.
בדרך כלל יש פה יותר מילים מצלילים ונראה לי שאתם בסדר עם זה. אני, בטח שבסדר.
אבל לפעמים מילים של אחרים קולעות יותר, ת'מבינים? בטח שמבינים.
Karise Eden, מכירים? עוד פליטת ריאליטי, הפעם מאוסטרליה. אני לא מתה על השירים שלה. חיפשתי ומצאתי כמה שאני בסדר איתם. העניין הוא שהקול שלה הוא משהו מיוחד מאד וזה לא נראה לי הגיוני שלא אקשיב לו רק כי היא עוד לא למדה לכתוב שירים לטעמי. יש לה עוד דרך ארוכה, לדעתי. עם קול כזה אי אפשר שלא. הוא נגע בי די חזק. חיפשתי וחיפשתי כמה שירים שלה לפלייליסט ודל השלל. יהיו עוד בעתיד, אני מניחה.
אז מזמן הוספתי לי לרשימה הכללית בספוטיפיי, וכעת בעודי קוראת פה משהו על זין גדול בגרון והבטחות רומנטיות לקיא השאפל מביא לי את קריס, הוא מביא לי את השיר הזה הרבה, לא בטוחה מה ההגיון הפנימי שלו בדיוק אבל יש שירים שהוא מחבב במיוחד; ואני מזמזמת עם השיר המוכר, לא חושבת על המילים, ברור לי שהן סתם שם כדי שיהיה לקול המכשף שלה מה לעשות. ופתאום שמה לב למילים ופתאום שמה לב שזה השיר הנכון בזמן הנכון. מכירים את התחושה הזאת? בטוח ביפנית או גרמנית יש לזה מילה במילון. אנחנו נסתפק בתיאור הנ"ל. קסם של תחושה, לא?
קיצר אל דאגה אני לא הולכת לצטט פה את כל השיר ולהסביר שורה שורה למה זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע עכשיו, אבל חבל שלא תשמעו אותה שרה אז הנה. אני לא חושבת שאפשר להשתוות לחוויית השמיעה של האודישן שלה בתוכנית, כשאתה לא מצפה לזה ופתאום הקול הזה בוקע מתוכה כמו ממעמקי האדמה. היא שרה שם מדהים, אבל כמה כבר אני יכולה לשמוע את It's a man's world בלופ לפני שנמאס לי מקלישאות. קיצר הנה השיר ואחריו יהיה עוד קצת מלל בסגנון דומה.
בעודי כותבת את כל זה השיר התחלף והנה עוד שיר של היילסטורם. איזה שד כפאני להוסיף איזה מאה שירים שלהם? כל פעם שאחד צץ בשאפל אני מסירה אותו מהרשימה, ואיכשהו תמיד באים עוד ועוד. להקה חמודה אבל אלה שירי פופ הרי, וזה שהוסיפו להם דיסטורשן לא מונע מהם להיות סופר קליטים ולהימאס אחרי שלוש השמעות.
כנראה שספוטיפיי עוקב אחרי הקיטורים שלי בלייב כי הוא מיד עבר לאסף אבידן ואף לשיר שאהוב עלי במיוחד. מהאלבום הראשון, כשהוא ממש התאמץ בכל שיר לוודא שנשים לב לקול המטריף שלו, ועוד לא שתה כל כך הרבה. רבים השוו אותו לג'ניס כשהאלבום הזה יצא. האם בגלל זה הוא סיגל לעצמו את ההרגל לעלות עם בקבוק לבמה ולשתות אותו במהלך ההופעה? הרגל מכוער. אני לא יודעת איך זה נראה בלייב כשג'ניס עשתה את זה, אבל היא הרי הדוכסית ג'ניס, ואלה היו זמנים אחרים. בכל זאת, מה שיושב טוב בפסטיבל או בכוף אפוף עשן, על במת הזאפה עשוי להיראות מעט בטעם רע. ואולי פשוט הדברים נראים אחרת בלייב לעומת סרטים תיעודיים על מועדון 27.
המוות פחות רומנטי כשהוא קרוב, נכון? הכל יותר מלוכלך מקרוב.
הוא לא נראה לי באותו רגע כמו אומן מיוסר אלא כמו אומן מצליח שקצת מזלזל בקהל שלו. זה לא זלזול, לבוא שיכור? ישבתי בשורה הראשונה והתרגשתי נורא. היה קטע שהוא לקח בקשות מהקהל. כולם ביקשו את מים מתוקים ולרגע העזתי לקוות אבל ברור שהוא מוכן לשיר הכל חוץ מזה. גם זה שיר נוגע ללב שכנראה צוטט בעבר בבלוג זה.
מה יהיה, ספוטיפיי? אתה כנראה ממש מרגיש לא נעים על היילסטורם כי מאותו רגע ממש השתדלת. אפילו חזרת לפוקסי שזאם למרות שכבר היה היום ואפילו בחרת שיר מרגש שבא לי ממש טוב עכשיו.
טוב, אני מבינה שאם אמשיך ואכתוב גם על פוקסי זה לא ייגמר כי פשוט אעבור מאסוציאציה לאסוציאציה, זה לא שהשירים יפסיקו להתחלף.
קיצר מכירים את התחושה הזאת של השיר הנכון בזמן הנכון? אז קריס אדן (או איך שכותבים את זה) עם שיר על לב שבור, כמה שירים יש על לב שבור, מליון? שניים? אבל זה היה, עכשיו, מכל המיליונים, השיר הנכון.
אה ונכון הקטע הזה שאחרי שעה של שאפל ספוטיפיי מתחיל לדחוף שירים שלא ברשימה? אז עכשיו שאמרתי לעצמי שמספיק ולא משנה מה יהיה אחרי פוקסי אני לא ממשיכה ולא כותבת עוד השתפכות על השיר הבא, השיר הבא היה של נועה קירל.
בחיי שהוא קורא.
ד"א לא לזלזל בנועה קירל, כן? שוקלת פוסט נפרד למקרה שמישהו פה לא מעריך אותה. אבל הבטחתי שלא היום.
