חוקי הפיזיקה עובדים גם אם יודעים אותם וגם אם לא.
אני טוענת שכך גם נפש האדם. יש לה כללים, והיא תתנהג כמו עצמה, גם אם נתעלם מכל המידע שיש לנו עליה.
הכללים מסובכים יותר, אז קשה יותר לדעת אותם. המשתנים רבים ומאד קשים לבידוד, לפעמים בלתי אפשריים. אין דרך אתית לבצע ניסויים מבוקרים.
אז אנחנו אוספים אנקדוטות. משנים פרדיגמות כל כמה זמן. מנסים. משתדלים.
תחשבו על כלבים. לכלבים יש אופי, ומאפיינים של הגזע, וחוויות מעצבות. אפשר ללמוד אילוף, אפשר ללמוד כלים לגרום לכלב להתנהג כמו שרצית. בהתחשב באופי שלו, כמובן. אין אמת מוחלטת באילוף, כי יש גישות שונות וכל זה, אבל יש אמיתות מסויימות. יש דברים שאנחנו יודעים. וכלב שמאכילים אותו יום כן יום לא, או כלב שמרביצים לו לפעמים ללא סיבה, לא יהיה כלב נינוח וממושמע. זה לא יעבוד. זה פשוט לא יקרה. המבנה הנפשי של כלב לא מאפשר לו לשגשג בתנאי התעללות. גם לאלף דוברמן באותה שיטה בה מאלפים יורקשייר טרייר לא יעבוד. האילוף הוא אישי. אתה לומד את הכלב שלך, לומד את השפה הרגשית שלו. אתה יכול ללמד כלב לעשות המון דברים, ואתה יכול לצפות ממנו להבנה והכלה כמעט אינסופיים, אבל אתה לא יכול ללמד כלב ליווי לא להיעלב כשאתה מתעלם ממנו, ולא יכול ללמד כלב עבודה לא להזדקק לתנועה. אתה לא יכול ללמד אותו לפעול כנגד הטבע שלו. אם אתה לוקח בחשבון את הטבע שלו וכל הידע שנצבר לגביו, אתה יכול ליצור מערכת יחסים שתהיה מערכת היחסים הכי מוצלחת שהייתה לך מימיך. אבל זה לא יעבוד באילתורים. צריך לדעת מה אתה עושה. צריך להקשיב למאלף.
עם אנשים זה יותר מסובך מן הסתם.
יש קטע ב"זכרונותיה של גיישה" בו הדוברת אומרת שההוכחה הניצחת לרמת התירבות של האדם היא הנערה שיושבת אצל מעצב השיער ונותנת לו להעביר אותה תהליך מאד כואב, שמסתבר שנדרש לעיצוב תסרוקת הגיישה, תוך שהיא מנסה לא לזוז הרבה בשביל לא להפריע לו. כלב לא היה נותן לעשות לו דבר כזה, גם הכלב הכי מאולף בעולם.
אולי ככל שהייצור יותר אינטליגנטי, כך יותר קל לנהל אותו. ללמד אותו. לגרום לו להפנים את המסרים, להפוך אותם לחלק ממנו. הרבה חיות יודעות לציית, אבל צייתנות של אנשים זה משהו באמת מיוחד.
אנשים הם לא כלבים, אבל הם חיה ויש לה כללים. אנשים לא יכולים לנופף באיברים ולעוף. אנשים לא יכולים להתרכז בשני דברים בו זמנית. ואנשים לא יכולים לשגשג תחת התעללות. הם יכולים לשרוד אותה ולשגשג - זה לא אומר שהיא לא גרמה נזק, זה אומר שהם מצאו עוד דברים בחיים שלהם.
כשנולדתי, הרופאים אמרו לאמא שלי שאני לא אשרוד. אמרו לה לא להיקשר אלי ולא לתת לי שם. אחרי כמה ימים, כשלא מתתי, אמרו לה שאהיה מפגרת. הסיבוך שהיה בלידה, שחשבו שלא אשרוד אותו, הוא פגע באספקת החמצן, נחנקתי, וגם רואים פגיעה בגפיים, אובייסלי המוח קיבל פה נזק, תתכונני לילדה עם פיגור שכלי.
כמו שאולי ניחשתם, אין לי פיגור שכלי. כן יש לי אבא עם שכל מהמם בחדותו. הוא בא ממשפחה של אנשים כאלה. גם אמא הייתה סבבה פלוס פלוס, אבל אבא היה מחונן, ואני ירשתי את השכל של אבא. צורת המחשבה שלו, חוש ההומור שלו. אמא גידלה אותי, אבא עבד רוב הזמן, בקושי דיברתי איתו ברוב הילדות והנעורים שלי. וכשהתחלנו לדבר, זה כבר בשנות העשרים שלי, גיליתי שהצייר האהוב עלי הוא גם האהוב עליו, שהמוסיקה החביבה עליו חביבה גם עלי, שהמשורר האהוב עליו אהוב גם עלי. אמא אומרת שאני מדברת כמוהו. חושבת כמוהו. היא אומרת שאני גם מבריקה כמוהו. אני לא מרגישה מבריקה כמוהו, אבל כנראה שיש דמיון מסויים, כי אמא שלי לא מחלקת מחמאות סתם, במיוחד לא לאנשים שהיא אוהבת ועל אחת כמה וכמה לא לבת שלה. אותה לא יאשימו ברשלנות הורית! ובגלל אותו היעדר משווע של רשלנות היא עשתה שמיניות באוויר וטיפלה בי במסירות מטורפת והנה אני כאן לפניכם, ללא פיגור שכלי, ללא דוקטורט, עם ארבע גפיים עובדות ועם רמיסיה בדיכאון המז'ורי.
אבל אם לא אותו סיבוך?
אם לא היו הכמה רגעים האלה בלי חמצן, אם לא היו הפנים הכחולים והריאות המקומטות והאף העקום, אם לא היה הסד המוזר על הרגליים - אולי היה גם דוקטורט?
אל דאגה, אני לא מאשימה את הרצפה העקומה בעוקמו של נתיב הקריירה שלי. אני מה שאני ועשיתי את מה שעשיתי וזה מה יש. לפעמים אמא ואני צוחקות על זה - על הרופאים הפסימיים ואף רשעים שטיפלו בנו אז, אנחנו צוחקות חזק, היא פרטנרית מעולה לזה, מתגלגלת מצחוק עד כדי קוצר נשימה וסוחפת אותי איתה. אנחנו צוחקות על כמה שאני לא מתה ולא נכה, בניגוד לכל התחזיות. לפעמים אנחנו אומרות - נו, אם זה מה שיצא ממני *עם* נזק מוחי, רק תארי לך מה היה קורה בלעדיו! בטח הייתי גאון הדור! ואנחנו מתגלגלות מצחוק, אבל מתחת לצחוק אני גם חושבת על הכלב המוזנח שחמי הציל, שנהג לאכול כאחוז אמוק, בולע מהר וכמעט בלי ללעוס, כאילו שהארוחה היא חלון הזדמנויות בודד שעומד להיסגר. ואחרי כמה חודשים למד לאכול בנחת, כשהבין איך הדברים עובדים בבית החדש שלו.
אמא שלי לא הייתה גאון בחשבון אבל היא כן הייתה גאון ביחסי אנוש. היא הבינה איך נפשות של אנשים עובדות והיא תמיד ידעה איך להיכנס לאנשים ללב, עם כל אחד ואחד.
והיא ידעה לצחוק עם כל הגוף, כמו מחושמלת, הצחוק היה משתלט עליה והיא הייתה מתמסרת לו, נשפכת ללא שליטה עד שמגיע הרגע שהיא מסמנת לי להביא את הונטולין. היה לה צחוק מדבק, מלא שמחה, נטול לעג, צחוק של פליאה מול יופיו של העולם. היינו שומעות אופרה ביחד ומדברות על פסיכולוגיית ילדים. וצוחקות. תמיד היינו צוחקות, חזק והרבה. לא היה אצלה גיחוך מנומס. רק צחוק רועם, משוחרר, מתגלגל, מתפזר, מתשלט, צחוק שלהידבק בו עושה בגוף גלים של אוקסי.
פאק, כמה שאני מתגעגעת אליה.
ותקראו את ההוראות! תתפלאו כמה פדיחות תחסכו, וכמה זמן וכמה כאב לב, אם רק תטרחו לקרוא את ההוראות.