Anything Goes

מתוך ויקיפדיה:

היא הייתה מגושמת, קצרת ראייה וידידותית מאוד. פרת הים הייתה מאפשרת לאדם להתקרב אליה ולשחק עימה בלא שתחשוש ממנו כלל.

הציידים ניצלו את חברותיות פרות הים: פרות הים שהיו שומעות כי קרובותיהן במצוקה היו חשות אליהן ובכך גוזרות מיתה גם על עצמן. משום קוצר ראייתן לא יכלו לדעת כי הציידים עימן שיחקו קודם לכן, הם אלה שפצעו את חברותיהן.

פרת הים נעלמה בשנת 1768, 27 שנים בלבד לאחר שנתגלתה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%98%D7%9C%D7%A8

עדיין עמנו, אם כי לא ברור עד מתי הוא תחש הנהרות, קרוב משפחה שלה. 

מויקיפדיה:

תחש הנהרות הקריבי הוא בעל חיים בסכנת הכחדה. אף שאינו מאוים על ידי אף טורף טבעי, התפשטות האדם צמצמה את בית הגידול הטבעי שלו בשטחי החוף הביצתיים, ותחשי נהרות רבים נפצעים ממדחפים של סירות מנוע. תחשי הנהרות בולעים לעיתים קרובות ציוד דיג (קרסים, משקולות מתכת) בזמן אכילה. נראה שחומרים זרים אלה אינם מזיקים לתחש הנהרות, למעט חוטי הניילון. אלה עלולים לסתום את מערכת העיכול של החיה ולהרוג אותה באיטיות.

Through the fish-eyed lens of tear stained eyes
I can barely define the shape of this moment in time
And far from flying high in clear blue skies
I'm spiraling down to the hole in the ground where I hide
If you negotiate the minefield in the drive
And beat the dogs and cheat the cold electronic eyes
And if you make it past the shotguns in the hall

...  

And if I show you my dark side
Will you still hold me tonight?
And if I open my heart to you
And show you my weak side
What would you do?

... 

And smile in reassurance as you whisper down the phone
Would you send me packing or would you take me home?
Thought I oughta bare my naked feelings
Thought I oughta tear the curtain down
I held the blade in trembling hands
Prepared to make it, but
Just then the phone rang
I never had the nerve to make the final cut

יֵשׁ יָמִים – הָעוֹלָם מִסְּבִיבֶיךָ

רַק סְמָלִים לֹא תֵדַע שַׁחֲרָם.

יֵשׁ יָמִים וְתִפְאֶרֶת שָׁמֶיךָ

רְמוּסָה בְּאָבָק וּבְדָם.

יֵשׁ יָמִים – יְמֵי עֶבֶד יָגֵעַ,

עֶבֶד דַּךְ, מְעֻנֵה-הַכְּבָלִים.

יֵשׁ יָמִים – לֹא גוֹאֵל וְלֹא רֵעַ.

יֵשׁ יָמִים כַּלֵּילוֹת אֲפֵלִים.

כה כתבה רחל בלובשטיין, אהובתי.

בימיה, מבקרי הספרות התלוננו שהיא כותבת בשפה פשוטה מידי. מצחיק, נכון?

בימינו, יש אנשים שעברית שפת אמם ולא את כל המילים פה הם מכירים. עצוב, נכון?

טוב, לא בכך עסקינן.

את השירים של רחל אני אוהבת דווקא בגלל הפשטות שלהם, דווקא בגלל היעדר הוירטואוזיות. דווקא בשורות הקצרות, דווקא במיעוט המליצות החגיגיות, היא מצליחה לתפוס רגעים מאד קטנים. אולי רגעים שהפשטות יפה להם. אולי רגעים שיהיה מוזר לקשט ולעטר.

היא מצליחה לכתוב את מה שאודותיו רוב האנשים מצליחים רק לשתוק.

מַה לֵּאֶה הַלֵּב בְּלֵילוֹת לֹא-שְׁנָת,

בְּלֵילוֹת לֹא-שְׁנָת מַה כָּבֵד הָעֹל.

הַאֶשְׁלַח יָדִי לְנַתֵּק הַחוּט,

לְנַתֵּק הַחוּט וְלַחְדֹּל?

אַךְ הַבֹּקֶר אוֹר; בְּכָנָף זַכָּה

עַל חַלּוֹן חַדְרִי הוּא דוֹפֵק בַּלָּאט.

לֹא אֶשְׁלַח הַיָּד לְנַתֵּק הַחוּט.

עוֹד מְעַט לִבִּי, עוֹד מְעָט!

כל כך פשוט. שמונה שורות קצרות, מילים קטנות, חרוזים פשוטים, שיר שרק התחיל והנה הוא כבר נגמר. והאם חסר בו משהו? שמונה שורות קצרות וכבר אני רואה בעיני רוחי סיפור חיים שלם.

פגישה, חצי פגישה, קטעי ניבים סתומים – זה די. היא כתבה את זה על פגישה אבל זה גם על השירים שלה. בית, חצי בית, קטעי ניבים סתומים – זה די. זה מספיק בשביל לרומם את הרוח, לא?

קוראי קבע בבלוג זה בטח כבר יזהו את השורות הבאות:

Alexandra hoisted on his shoulder
They slip between the sentries of the heart

 נו, איך הרוח, התרוממה? אלה שורות מאד יפות בעיני. הן חלק משיר בן תשעה בתים, שהשורות בו ארוכות והמילים בו ארוכות והסיפור שהוא מספר הוא סיפור ארוך. אבל עזבו את זה רגע. עכשיו קראתם שתי שורות בלבד. איך הרוח? התרוממה קצת?

לפעמים שיר נוגע לי בדיוק-בדיוק בעצב החשוף. יש הרבה משוררים נהדרים בעולם. והרבה שירים יפים. אבל עם רחל זה כמעט כל שיר ושיר, שכל אחד מהם מרגיש כאילו היא מתקרבת לאוזן שלי ולוחשת – פססט. אני יודעת איך זה. אני יודעת בדיוק. אני מבינה היטב.

יש שיר יפה, ויש שיר שנכנס לך ללב. זה לא בדיוק אותו הדבר, אה? לפעמים זה כן. אבל לא תמיד. יש שירים שהיופי שלהם הוא-הוא הדבר שמכניס אותם ללב שלך. ויש שירים בהם היופי עומד בפני עצמו והתוכן עומד בפני עצמו והמידה שבה הם מכירים את רגעי הבדידות הכי בודדים שלך, גם היא עומדת בפני עצמה.

I have squandered my resistance
For a pocketful of mumbles
Such are promises
All lies and jest
Still, a man hears what he wants to hear
And disregards the rest

את השיר הזה, למשל, אהבתי לפני שהבנתי בו ולו שורה אחת.

אז מה רציתי לומר, בעצם? לא התכוונתי לדבר על שירה. אבל זה נעים לדבר על שירה. יותר נעים מדברים אחרים שאפשר היה לדבר עליהם.

אפשר גם לדבר על בלוז. על הקסם המיוחד כשנוצר מהחיבור בין מוסיקה יפהיפיה למילים בוטות. קצרות, פשוטות, מלוכלכות אפילו. כי מה כבר יש לומר עליו, על העצב? רומנטיזציה של העצב יצאה מהאופנה עוד במאה התשע עשרה, כמדומני. אני לא כל כך אוהבת רומנטיקה, כסוגה. לא אוהבת שלוקחים דבר שמוטב שלא יהיה, ועליו אומרים – איזה יופי.

בפעם הראשונה ששמעתי את ג'ניס ג'ופלין חשבתי שזה הקול הכי יפה ששמעתי אי פעם. אני עדיין חושבת שהיא אחת הזמרות הדגולות שהאנושות אי פעם זכתה לשמוע. היא עדיין הזמרת האהובה עלי. פשוט הכרתי עוד אמנים מאז גיל 16 וכבר לא מוצא חן בעיני לומר על דברים "הכי יפה בעולם" ברצינות. לא באמת אפשר לדרג את זה.

והמילים של השירים שלה תמיד קרעו לי את הלב. אולי הקול שלה, שהוא קצת קורע את האוזן, הכין את הקרקע. אולי. לא יודעת. לפעמים אתה פשוט נורא אוהב זמרת, את כל המכלול, את השילוב בין הקול שלה לשירים שלה, את איך שהיא זזה על הבמה, הטון שבו היא שרה, הדרך שלה להגות את המילים, הכל ביחד.

לא על זה התכוונתי לכתוב, אבל אתם יודעים כמה אני אוהבת לסטות מהנושא כדי לדבר על ג'ניס.

בסך הכל רציתי לומר שאני מאד אוהבת את שירי רחל, והם מאד נוגעים לליבי, וגם שיש ימים שהכל נראה אפור, ויש חשק לכתוב ולפרוק ולקבל הבנה אבל אין מה לומר, כי מה כבר יש לומר על העצב? העצב אינו יפה, למרות שהשירים שנכתבים עליו לפעמים מאד מאד יפים.

פעם ידעתי לעשות את זה – לקחת את העצב ולהוציא ממנו כמה חרוזים נעימים. יש בזה משהו מנחם. אבל לאחרונה פחות הולך לי עם זה. אז נסתפק בשירים של אחרים, בינתיים. בלאו הכי הם יותר טובים בזה ממני. תמיד מוטב להשאיר את העבודה הקשה לאנשי מקצוע, לא?

קיצר – יש ימים כאלה. יש ימים. גם כאלה.

להפסיק. 

אולי גדשה הסאה. 

אני מאד אוהבת לשרוץ פה ולחפור ולהיחפר. הבלוגים פה הם אוצר בלום. 

אבל אין יום שבו אני לא קוראת פה איזה משפט שגורם לי לחשוב "אלוהים אדירים. זו הרי סכנת נפשות". להתערב זו טעות, להתעלם זה... לא יודעת מה זה. לא מצפוני? אני לא אוהבת את הדיסנסיטציה שזה עושה לי. אני לא אוהבת את התחושה הזאת, ששוב ושוב אני אומרת לעצמי "אי אפשר לדעת, אל תתערבי" ומתרגלת לא להתערב בסבל של אחרים. אני לא אוהבת את מה שזה עושה לנפש שלי. את הערעור של האמון בזולת. 

יש פה (למשל) "שולטים" שברור מהמילים שלהם שהם אנשים גרועים ביותר. כשבן אדם כותב משהו כמו "אצלי אין XXX" (כל מיני דברים בסיסיים כמו לקרוא הודעות פרטיות או לסרב לאקט לא רצוי וכיו"ב), נראה לי שיש רק שתי אופציות:

האחת, שהוא פשוט מקשקש, מקצין בכוונה ומדבר בקלישאות, כדי לייצר הילה של דום-פנטזיה. 

והשניה, שהוא אשכרה לא מבין את ההבדל בין בדס"מ חוקי בהסכמה ורצון לבין התעללות. 

האפשרות השלישית היא שהוא כן מבין את ההבדל ולא אכפת לו, אבל אז אני מצפה ממנו דווקא לפחות הצהרות דרמטיות. כלומר, בן אדם שיודע שהוא עושה משהו לא חוקי או לא מוסרי, בדרך כלל לא מכריז על זה בריש גלי. אם כי, עם אלימות כלפי נשים אף פעם אי אפשר לדעת. כי יש גם את אלה שפשוט בונים על זה שלאף אחד לא יהיה אכפת. נגיד שהיא תתלונן, אז מה? מי יאמין לה בכלל? ואם יאמינו, מה יעשו לו? כמה פוסטים מדכאים בפייסבוק, אולי עבודות שירות. טוב, זה לא שייך כרגע. 

אני לא אוהבת את הבחילה הזאת. לאחרונה זה גבר. פעם דיברו פה כל הזמן על SSC, עכשיו זה כבר לא מגניב? אנחנו כל כך משתדלים לא להיות שיפוטיים זה כלפי זה שאני מרגישה שאיבדנו את הגבולות. איבדנו את הקו בין הלגיטימי לפסול. האם איבדנו את הלגיטימציה להגיד "לא. עד כאן. לא ככה. זה לא בסדר" על שום דבר? תמיד צריך לתת להנות מהספק? אף פעם אי אפשר להגיד לאף אחד "תשמע, זה לא בסדר. אל תעשה את זה"?

זה עדין פה, אני מבינה. ובכל זאת. 

* * *

יש חוק בישראל שנקרא "חוק לא תעמוד על דם רעך". בארה"ב יש חוק דומה שנקרא "חוק השומרוני הטוב". שניהם מגדירים את מה שחוקי ולא חוקי לעשות כשאדם רואה אדם אחר במצוקה ורוצה להיחלץ לעזרתו. שניהם מניחים שעזרה לזולת הוא דחף טבעי ונורמלי וראוי שהחברה צריכה לעודד. אך הם גם חוקים הופכיים. 

חוק לא תעמוד על דם רעך מתבסס על ההנחה שבמידה ואתה עד לסכנה מיידית הנשקפת לאדם אחר, יש לך חובה מוסרית לסייע לו. לקרוא למשטרה נחשב בתור לסייע, כן? זה לא שמצופה מכל עובר אורח להפריד מכות במו ידיו. אבל אסור להתעלם. חייבים לעשות משהו. אסור לעמוד ולהסתכל על התעללות כאילו שזאת הצגה. עבירה מוסרית, ובהתאם גם עבירה על החוק. הוא נחקק רק ב-1998. למה רק אז? העקרון המוסרי איתנו כבר שנים רבות. אולי עד אז אף אחד לא חשב שצריך חוק, הרי אנשים עושים את זה גם ככה. אולי היה איזה אירוע שבו מישהו נפגע כי אנשים עמדו והסתכלו. 

אני לא יודעת וכרגע לא דחוף לי לבדוק. היה עקרון מוסרי, הייתה מוסכמה חברתית, עכשיו יש גם חוק שמשקף את המוסכמה.

חוק השומרוני הטוב בארה"ב (לכל סטייט יש נוסח משלו אבל ככה בגדול) אומר שאסור לתבוע אדם על כך שנחלץ לעזרת אדם אחר. גם החוק הזה מניח שעזרה לזולת היא דבר חיובי, ולכן לא ראוי להעניש אנשים שכל חטאם היה רצון טוב ולא ראוי שאדם שרוצה לחלץ אדם אחר מצרה יצטרך להתאפק ולא לעזור כי הוא חושש מתביעה. אך האופן בו הוא משקף את המוסכמה החברתית שונה מהאופן שעושה זאת החוק הישראלי. ככל הנראה אפשר ללמוד מזה משהו על מוסכמות חברתיות במדינות השונות וההבדלים ביניהן, או על מידת הערבות ההדדית שנחשבת נורמלית במדינה מסויימת. 

ברוב מדינות העולם יש גרסאות כאלה ואחרות של החוקים האלה, חלקן מאמצות את שניהם. כל אחד מהם עונה על אחת משתי השאלות שעולות באדם נורמטיבי כשהוא במקרה נחשף לסבל של אחרים: האחת - האם מותר לי להתערב בעניינים של אחרים? האם אני בטוח שבאמת מתרחשת פה פגיעה? האם זה לגיטימי שאני, אדם זר שלא קשור לסיטואציה, אדחף לאינטרקציה שלא קשורה אלי ואכפה את עצמי על אנשים שלא ביקשו ממני להתערב? האם אני יכול לגרום להם נזק בהתערבות שלי?

והשאלה השניה היא - האם מותר לי להתעלם ממה שראיתי ולוותר על ההזדמנות להציל חיים? האם אני יכול לקרוא לעצמי אדם מוסרי אם אני מאפשר למעשה לא מוסרי להמשיך להתקיים למרות שיש לי יכולת לעצור אותו? האם להיות הצופה מן הצד זה בעצם לשתף פעולה עם העוול? כולנו מכירים את הפתגמים על אנשים טובים שלא עושים דבר ו"באו לקחת את השכן ולא התנגדתי" וגו'. עד כמה יש לי חובה מוסרית להגן על חברי לאנושות?

אני לא הולכת לטעון שיש תשובות חד משמעיות לשאלות האלה, זה נושא מורכב והסיטואציות שמעוררות את השאלות נוטות להיות מורכבות וכאלה שאפשר לשפוט רק מקרה לגופו. רק משתי דוגמאות החקיקה שהבאתי כבר אפשר לראות שאפילו ברמת חוקי מדינה אין קונצנזוס לגבי מה שסביר לצפות מהאדם הסביר או באיזה סטנדרט של אחריות חברתית נדרש מאזרח נורמטיבי לעמוד. 

האם ראוי שהחוק ידרוש מאיתנו אחריות חברתית ויעניש אותנו אם נתרשל בה?

האם ראוי שהחוק יאפשר לנו אחריות חברתית מבלי לדרוש אותה ויגן עלינו מפני סנקציות על החלטות מהירות שקיבלנו במקרה חירום? 

(אל דאגה, גם על זה אני לא הולכת לענות). 

מה שלמיטב הבנתי ברור כשמש גם למחוקק העברי וגם למחוקק האמריקאי, זה שלהידחף לסיטואציה שבה נדמה לנו שמישהו נמצא בסכנה זו התנהגות נורמלית, וניתן לצפות שבהינתן הבחירה - זה מה שיבחר לעשות בן אדם ממוצע, רגיל, קונפורמי. זה בא לנו טבעי, ובמצב חירום זה עשוי להיות אינסטינקט, רפלקס, קפיצה שקופצים אותה מבלי לחשוב ומבלי לבצע הערכת מצב מעמיקה. 

מה קורה לנו כשאנחנו מכריחים את עצמנו לדכא את הדחף הזה? מה קורה לנו כשאנחנו מלמדים את עצמנו להסס ולא לממש אותו? 

* * *

אני חושבת שזה יכול להיות מעניין להשוות בין חוקי שומרוני טוב במדינות שונות ולבחון את איך שהנוסח משקף את המוסכמות החברתיות שבאותה מדינה. הנוסחים השונים משקפים גישות שונות כלפי מה שמצופה מבן אדם לעשות בסיטואציה מסויימת. אך נראה לי שלכל הנוסחים יש בגדול את אותה הגישה לגבי מה שמצופה מבן אדם להרגיש בנסיבות כאלה. 

* * *

אולי היה קצת מוזר לכתוב פוסט על עמידה על דם רעך ולא להזכיר את קיטי ג'נובזה. בזמנו התגובה של העיתונות לאירוע הייתה מעט אימפולסיבית. שנים לאחר המקרה נודע שהכתבות כנראה כללו גוזמאות, ולא באמת היו 38 אנשים שצופים בנחת מחלונם באונס ורצח שמתרחשים מתחת לבית שלהם. התיקונים מגיעים עשרות שנים לאחר האירוע אז גם הם לא מדוייקים, אבל בגדול מה שהם אומרים שמספר העדים היה כשליש מזה, ואף אחד מהם לא ראה את התקיפה מהתחלה ועד הסוף, ורובם לא הבינו שזה אונס, והיה חשוך, ושיספו את גרונה אז גם לא שמעו צעקות, וכיוצא באלה. אבל זה לא מפריע למקרה לשמש גם היום כדוגמה קלאסית לאפקט הצופה מן הצד. אני מנחשת שאם נשאל את דיירי הבניין מדוע לא התקשרו למשטרה, נקבל אחת מהתשובות האלה: 

- כל הערב צפיתי בטלויזיה, לא ראיתי ולא שמעתי שום דבר 

- לא הבנתי שקרה משהו נורא, ראיתי שיש איזו תגרה אבל חשבתי שזה סתם אנשים שמתווכחים או שיכורים

- ראיתי שהבחור עזב את המקום די מהר אז הנחתי שעכשיו הכל כבר בסדר

- דווקא התקשרתי למשטרה אבל הם לא ענו

- ראיתי שיש אנשים ברוב החלונות והנחתי שמישהו בטוח כבר התקשר

ועוד כיוצא באלה בנימה דומה. 

מה שאני מנחשת שאף אחד לא אמר זה משהו כמו - ראיתי אותו אונס ודוקר אותה ולא חשבתי שאני צריך להתערב.

אולי מישהו אכן נהג כך, אני מניחה שיתבייש להודות בזה, או לפחות לא יודה מפאת הידיעה שאחרים יצפו ממנו להתבייש. אבל גם לא אהיה מופתעת אם אף אחד לא חשב לעצמו דבר כזה מלכתחילה. אולי היו עדים ואולי הם איכזבו את האנושות כשבחרו להתעלם, אך אני חושבת שגם הם, ברגע האמת, לא אמרו לעצמם "אני בוחר להתעלם" אלא סיפרו לעצמם סיפור שיאפשר להם להתעלם במצפון חצי-נקי - הם יספרו לעצמם שסתם נדמה להם, הם לא באמת שמעו רעש, והבחור בסימטה סתם שיכור, אם הוא היה תוקף אותה היא בטח הייתה צועקת, בטח סתם זוג בדייט גרוע, בטח המשטרה כבר גם ככה בדרך, בטח כבר חצי שכונה הזעיקה אותם. 

אף אחד לא אומר - אני חושב שזה לגיטימי להיות עד לרצח ולא לעשות שום דבר כדי לעצור את הרצח. מישהו חושב ככה? לא נראה ל שהרבה אנשים חושבים ככה. 

אבל כל האנשים שגרים בשכונה הזאת קראו בעיתון על מותה של קיטי. איך הם הרגישו? האם כל אחד מהם הרגיש משהו? האם הייתי רוצה להיות בן אדם שקורא את הכתבה הזאת למחרת, אחרי ששמע רעש ואמר לעצמו שזה בטח סתם חתולים שמחטטים באשפה, ולא מרגיש שום דבר? 

אני לא הייתי רוצה. האם מישהו היה רוצה? 

או על הרזות, או הגבוהות, או הנמוכות, הברונטיות והאדמוניות, הבהירות והשחומות...

כשגברים מדברים על כמה שנשים מלאות זה ה-דבר, או על ההעדפות שלהם בצורתם של איברים כאלה ואחרים;

אני מרגישה כאילו האנשים האלה לא רואים נשים בכלל, כאילו לא ברור מה הם חושבים שסקס אמור להיות, כאילו שהם מסתכלים על אשה ורואים... מה הם רואים? 

כל אמירה כזאת גורמת לי לחשוב - ככה מרגישים לפטופים על מדף החנות? כשאני מדברת מולם בלי בושה על מרקם של מקשים וגודל מסך? זה כל מה שהם בשבילי? כלי למילוי הצרכים והרצונות שלי?

ובכן, כן, עם לפטופ זה אכן המצב. אבל אני לא לפטופ, אה? וגם לא פטיפון.

וכן, ברור שזה תקף גם לשיחות על העדפות גודל וצורה של איבר מין זכרי. אילו שיחות מוזרות אלה. אני תמיד תוהה - לאן הדיון הזה מוביל בדיוק? נגיד שיש לי העדפה, אז מה? האמנם אני מסתכלת על זין של מישהו לפני ש*כבר* פיתחתי רצון לראות את הזין שלו ולגעת בו? ואם כבר מתחשק לי, האמנם אוותר אם אגלה שהזין לא לטעמי? ונגיד שאני משתפת את הפרטנר שלי בהעדפה שלי, מה הוא אמור לעשות עם המידע הזה? ניתוח? תותבת? קיצוץ? סתם להתבעס ולדעת שהוא לעולם לא יהיה זין הזהב? ברצינות, מי אומר דבר כזה לבנאדם?

ונגיד שנעשה סקר ונשתף את הציבור בדעת הקהל - במה זה עוזר למישהו? מה, כדי שגברים ידעו אם להרגיש טוב עם עצמם או להרגיש עצובים ומיואשים? בשביל מה זה טוב? לא עדיף שאנשים ירגישו רע עם עצמם או ירגישו טוב עם עצמם על סמך המעשים שלהם שנתונים לבחירה שלהם? זה לא קצת יותר רלוונטי לאיכות החיים של כולנו?

האם אסור לדבר על הדברים האלה? ברור שלא. מותר לדבר על הכל. אבל, מכירים את המשפט הזה, "חופש הביטוי לא אומר שמותר לצעוק שריפה באמצע הצגת תאטרון" (או משהו כזה)? אז מותר לדבר על העדפות זין עם החברים שלנו, כשאנחנו יושבים בחצר עם בירה ונרגילה ועוגה טובה, ומנמיכים טיפה את הקול, ואומרים - את יודעת, הזין של בעלי נוטה שמאלה, ואני חייבת להגיד לך, מסתבר שזה מגניב!

ולא בפרהסיה לא כי צניעות (פוריטניות) אלא כי לכל דבר יש זמן ומקום וכשמדברים על הדברים האלה בפני האנשים שעליהם מדברים, זה פשוט נשמע אחרת.

זה לא נעים לי כשאנשים זרים מעדכנים אותי אם הגוף שלי לטעמם.

התחלתי מהגברים כי לא יוצא לי כמעט לשמוע נשים מדברות ככה.

זה ידוע שנשים מדברות על הכל. חולקות את הפרטים האינטימיים ביותר. מתייעצות. צוחקות. לועגות. דואגות. ואיכשהו לא קופצות מהשיח הזה להלבנת פנים.

לא כולן מן הסתם. אך רובנו יודעות להפריד. רובנו יודעות להזיל ריר מבלי לזלזל ומבלי להשפיל.

אני אשה סיסג'נדרית, ומקיימת שיחות פרטיות וחושפניות בעיקר עם נשים. ועם זאת אני איכשהו יודעת המון דווקא על העדפות של גברים. מה הסטטיסטיקה אומרת על מידת החיבה שאני יכולה לצפות לה מגבר אקראי כלפי כל איבר בגופי, מאורך הציפורניים ועד עיצוב שיער הערווה. למה אתם כל הזמן מוסרים לי את המידע הזה? למה אתם רוצים שאדע איפה אני על הסולם שלכם? מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? להשתדל יותר?... 

צחוקים בלאגנים הכל טוב כולם נהנים

ואני זורמת והכל

אבל אז מישהו אומר משהו שהוא פאר אקסלנס הטרדה מינית

ופתאום כל העסק כבר לא מצחיק בכלל, הקאתי קצת בפה, כמו שאומרים, ואני חושבת לעצמי אוקיי, עברנו את הגבול, אי אפשר להמשיך להתייחס לבנאדם הזה ולתת לו במה, כי הוא מנצל אותה כדי להשפיל אחרים ולא רק את עצמו. זכותו של אדם להשפיל את עצמו כאוות נפשו. כדי להשפיל אחרים חייבים לקבל את רשותם. לא מובן מאליו? צריך להיות מובן מאליו. אני לא רוצה להימצא במקומות שבהם זה לא מובן מאליו. 

קיצר אז אני לא צוחקת מהבדיחה כי איזה מן בן אדם יצחק מדבר כזה, ואני מסתכלת לצדדים ורואה שמישהו כן צוחק, הנה עוד מישהו, חלק מגחכים, זאת לא הייתה בדיחה מוצלחת, אף אחד לא חשב שהיא כזאת, אבל בכל זאת מגחכים, ועוברים הלאה, למה להתעכב על זה, ואף אחד לא מציע לינץ', שזה בסדר בגדול, אני לא בעד לינצ'ים, אבל אנשים כן מציעים את זה בכל מיני מצבים וזה גורם לי לתהות, אם אתם אנשים שכן בקטע של לינצ'ים, אז למה דווקא האירוע הזה לא מטרגר אתכם לשלוף את המגלבים? 

טוב, לא בזה העניין. אני בסדר עם זה שאף אחד לא יגלב אף אחד. לפחות לא בכפיה, כאמור. 

אז האיש הזה זורק הערה חסרת בושה לאשה שהוא לא מכיר ואני רוצה לזרוק אותו מהחלון אבל אני לא חזקה מספיק כדי להרים אותו בעצמי. אני לא רוצה לצעוק עליו, כי כולם ראו את מי הוא הטריד ואני לא יודעת איך היא מרגישה, אני לא יודעת אם עולה לה אותו הקבס בגרון כמו אצלי, אני לא יודעת אם היא פתאום מרגישה קטנה וחלשה כמו שהרבה אנשים מרגישים כשמדברים אליהם כמו שדיברו אליה, ואני לא יודעת כמה היא תשנא אותי אם אעשה משהו שגורם לרגע הזה לא להיגמר, או אם אסב את תשומת הלב הקולקטיבית אליה ולהכריח אותה להקיא מול כולם במקום להקיא בשקט עם עצמה. אני לא אוהבת שכולם מסתכלים עלי ומדברים על כמה שנפגעתי. אז לרעך כמוך וזה. 

אז אני לא תוקפת אותו. אני גם לא עוברת נושא, כי אי אפשר לעבור לסדר היום על התנהגות כזאת. אז אני יוצאת מהחדר. ואף אחד לא בא אחרי. 

ואני יודעת שאני לא רוצה לראות שוב את האיש הדוחה ההוא. את זה אני יודעת, בזה אין לי ספק. 

אך מיד אני מסתכלת על הדלת הטרוקה שמאחורי וחושבת לעצמי - אולי גם את כל שאר האנשים שהיו שם אני לא רוצה לראות יותר לעולם. מה לי ולהם? 

באחד הספרים האהובים עלי הגיבור קובע שחופש הוא היכולת לומר ששתייים ועוד שתיים הן ארבע. מעניין אם החבר'ה מהמסיבה היו מסכימים. ואולי לא כל כך מעניין. 

מכירים את זה שאתם מפסיקים לעשן ולא מעשנים איזה שנה וחצי ומרגישים טוב עם עצמכם, ואז קורה איזה משהו דרמטי ואתם אומרים לעצמכם - טוב, זה אירוע חריג, אני חייב משהו שירגיע אותי קצת, אז נכון שהפסקתי לעשן, אבל זה כמו עם דיאטה, עושים גמילה מסוכר אבל כשיש יום קשה אז בכל זאת צריך איזה קינדר בואנו כדי להרים קצת את המורל. אז סיגריה אחת, אולי זה יעזור. אני אפילו אקנה את הסיגריות שנהגתי לעשן בזמנו, כדי שיהיה טעם מוכר ומרגיע ומרגיע ומרגיע. סיגריות זה מרגיע, לא*? כך אומרת השמועה. 

קיצר אז אתה כולך מתלהב ומתרגש שאתה הולך לעשן סיגריה ואז אתה שואף את השאיפה הראשונה וזה מגעיל, כל כך מגעיל, מיד מתחיל לך שיעול כזה של "הרוח בקומזיץ שינתה כיוון וכל האפר עף לי לתוך הפנים", והטעם איום ונורא, טעם של גועל, כן, אם במילון ליד המילה "גועל" הייתה טעימת אילוסטרציה אז זה היה הטעם. כאילו לקחו את כל מה שרע בעולם, קצצו דק וסידרו בצורת גליל ועטפו בנייר ואת זה אתה מדליק עכשיו ומכניס לפה שלך. בעע. 

אז אתה מלא באכזבה על חוויית העישון נטולת הקתרזיס, ובנוסף אתה עוד עצבני ממקודם, אז אתה... אה... לוקח עוד שכטה. 

הגוף שלך זועק "לא, שחרר אותי מהחרא הזה!" ואתה עונה לו - אבל אחי, זוכר איך זה הרגיע אותנו פעם? בוא ניתן עוד צ'אנס. תנסה. ובאמת משאיפה לשאיפה זה נהיה קצת פחות נורא, והאסוציאציה הראשונה שלך היא דמותו של צ'ידי אנגוניה מסתכלת עליך במבט ביקורתי ואומרת - Ok but that's worse. You do get how that's worse, right?

ואחרי כמה דקות זה נגמר ואתה שמח שזה נגמר, כבר באמצע הסתכלת על הסיגריה ואמרת לעצמך - אם אני לא נהנה מזה אז אולי אין טעם? אבל כבר התחלת וזה, וזה באמת טיפה מרגיע, אולי, לא יודע, מי יודע דברים כאלה, הנה זה נגמר. לא היה שווה. כל כך מטופש. טוב, לפחות גיליתי שאני כבר לא מכור לסיגריות. גם זה משהו. מוזר שפתאום מתחשק עוד אחת. 

אז אני לא מכורה לסיגריות כבר כמה שנים טובות אבל בניגוד לסיגריות, לכתוב התחלתי בגיל שש בערך ובשום שלב לא ניסיתי להפסיק. זה לא מסריח, זה לא פוגע בבריאות, זה לא עולה כסף כמעט, מותר לעשות את זה בכל מקום (כמעט? בטוח יש איזה מקום שאסור לכתוב בו. אולי כנסיה בשעת תפילה? תעזרו לי רגע), זה לא מפריע לסביבה, ומאז שעברתי ממחברות A5 למחשב - אפילו לא מייצר זבל. ובכלל, סוס במתנה וזה. יש לי משהו בחיים שתמיד עובד, אינסטנט, לא משנה מה עובר עלי אני יודעת שכל מה שאני צריכה לעשות זה לפתוח מחשב ולהתחיל להקליד. לא בטוח שיצא מוצלח, אבל בטוח שאחרי חצי שעה של הקלדה ארגיש קצת יותר טוב. אני חושבת שצליל המקשים מרגיע אותי. זה באמת אחד הדברים הראשונים שאני בודקת כשאני בוחרת לפטופ חדש. מניחה את האצבעות על המקלדת ובודקת איך זה מרגיש. המגע של המקשים. הצליל שהם משמיעים כשנוגעים בהם. היחס בין גודל המקלדת לגודל היד שלי. כמו עם שוט חדש. זה חשוב איך זה מרגיש ביד. 

וזו תחושה מאד מוזרה כשאתה עושה את הדבר שכל החיים התרגלת לחשוב עליו כעל הדבר שלך, your thing, משהו שתמיד עובד, משהו שתמיד מרגיע אותך. לא יודע מה לעשות עם עצמך - תכתוב. זה לא מאד מסובך. פעם הייתי מסתובבת עם פנקס בתיק, למקרה שאצטרך. כמו עם קופסת סיגריות. הוא גם היה בגודל דומה. היום לא צריך כי יש סמארטפון. זוכרים שפעם טלפון לא היה דבר שמקלידים בו? הייתי קונה מארזים של פנקסים כאלה, כדי שאוכל לפזר בתיקים ובכיסי מעילים. רגע, לא זו התחושה המוזרה. מה שמוזר זה שאתה עושה את הדבר הזה שתמיד עובד, והוא לא עובד. זה חוסר אונים רציני, התחושה הזאת. 

כשהתכוננתי לגמילה מעישון, מה שרציתי לדעת יותר מהכל זה מה בדיוק אני אמורה לעשות במקום. כלומר, מעבר לחיבה שפיתחתי לשאיפת עשן מסריח, התרגלתי לכך שיש לי בכיס משהו שתמיד ירגיע אותי קצת. פשוט תוקעים בפה ומדליקים ותוך כמה דקות גם נשמת עמוק ונרגעת, גם עשית סיבוב בחוץ, גם הזנת פיקסציה אוראלית, גם הזנת את הנטיה להרס עצמי, סך הכל שבע דקות מאד פרודוקטיביות. קיצר אז עכשיו שאין סיגריות, מה אני אמורה לעשות במקום? מה אני אמורה לתקוע בפה שלי כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיני?

אז כתיבה. אני מקלידה כבר זמן מה. זה באמת עזר קצת. עמדתי לכתוב שזה מזכיר לי את התחושה ההיא של לנסות להירגע עם סיגריות כשאינך מכור להן - כלומר - שזה לא עובד, ואז נהיה חוסר אונים אומלל כזה של הסמים לא עובדים ומה נעשה עכשיו. אבל יצא שהפריעו לי באמצע ועשיתי הפסקות אז אני כבר שעה עם הפוסט הזה ו-וואלה, זה באמת עזר קצת. קודם הרגשתי שאני ממש יוצאת מעורי, ועכשיו זה רק אותו רצון לצרוח שיש לי כבר חודש-חודשיים (שלושה? שנה? איבדתי תחושת זמן לחלוטין מאז 2020 ימח שמה). קיצר הכל רגיל. הרגשתי שאני קצת משתגעת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, ואמרתי לעצמי - מזמן לא כתבת שירה. תנסי, זה תמיד מנחם אותך. משהו בפעולה הזאת של לקחת את הכאב ולייצר מתוכו, באמצעותו, משהו יפה, שאנשים אחרים יוכלו לומר עליו "איזה יופי", יש בזה משהו מנחם. נראה לי. ואולי מה שמנחם זה לעשות דבר מוכר שכבר יודעים מראש שהוא מנחם. אתם יודעים איך זה. קיצר שיר לא כתבתי אז הנה קטע משיר מצויין של שלמה גרוניך:

כולם רואים שעה טובה
ומוחאים כפיים
אך השעה היא די רעה
תראו איך שאני נראה

רוצה לבכות רוצה לצרוח
אך את זה לא ישדרו
להיות נחמד כדאי
כי עם ישראל עוד חי

מה שמזכיר לי שזה בעצם ממש בסדר שלא כתבתי שיר כי כבר ביססנו את העובדה שתמיד יש מישהו שכבר כתב את זה יותר טוב. כלומר, השיר הנ"ל כבר קיים, והוא כל כך קולע, אז למה שאכתוב אחד חדש? זה כמו הרימייקים שעושים עכשיו לכל הסרטים שהיו אי פעם. תכף יהיה רימייק לפורסט גאמפ, אני אומרת לכם. חכו חכו. כבר יש סרט מצויין אז מה הקטע לעשות אותו שוב? רק כדי להגיד "זה אנחנו עשינו"? בחייכם. אם יש לכם משהו לומר אז תגידו. אם אין לכם מה לומר אז תתאפקו. 

אז על מה דיברנו? אה כן, סיגריות. אז כתבתי קצת וזה באמת עזר ואני מרגישה יותר טוב מאשר קודם. תודה לכם על ההקשבה. מצחיק, הרי אתם קוראים רק אחרי שכבר סיימתי לכתוב. ובכל זאת יש לי תחושה שבלעדיכם זה לא היה עובד. 

תגידו, כתבתם יומן פעם? אולי בתור ילדים? כתיבת המגירה הראשונה שלי הייתה ביומן אישי. כתבתי מהרגע שלמדתי לכתוב, נראה לי. הטריגר היה שאחותי הגדולה קנתה לעצמה מחברת יפה וכתבה עליה "יומן אישי" ומיד רציתי גם ודרשתי מחברת זהה. אני זוכרת בדיוק את העיצוב. מחברת צהובה עם ציור של פפיון סגול.

גם ביומן שכתבתי בגיל כלום, כתבתי בגוף שני, פונה לקורא אלמוני. אמרתי לעצמי שזה מוזר, כי אף אחד לא יקרא את זה, מה את חושבת, שיום אחד אחרי שתמותי מישהו יקח את המחברות האלה ויוציא לאור כאילו שאת איזה קפקא? אבל ככה זה יוצא לי, מה אני אעשה. עכשיו אני חושבת על קוראים אמיתיים. מוזר לי להיזכר שכתבתי ככה גם לפני שהיה מי שיקרא. אני צריכה לדמיין אתכם. היום כשאני כותבת "מה דעתכם" אני מתכוונת לזה ובכנות מקווה שתספרו לי. אז מוזר לי עכשיו לחשוב על איך שנהגתי לכתוב את זה גם כשלא ציפיתי לתגובה. קטעים. איזה דבר זה מוח אנושי. קטעים איתו. 

פעם רציתי להיות שחקנית כשאהיה גדולה. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, היה קסום. ניסיתי קצת משחק מול מצלמה וזה נורא. זה רק אתה והמצלמה. במקום לשחק אתה מעמיד פנים שאתה משחק. או משהו כזה. להיות על במה זה להיות במעין מערכת יחסים אינטימית עם הקהל. אני כאילו בתוך הדמות וכאילו יש קיר רביעי ואני כולי בבועה שלי ואסור לחשוב על הקהל כשמשחקים אחרת שוברים את הדמות, ובכל זאת יש מעין אנרגיה בינינו. אני כאילו מתעלמת מהם אבל גם זקוקה להם, צריכה שהם יהיו שם ויסתכלו. תמיד שיחקתי בהצגה יותר טוב מאשר בחזרות. 

וכשגדלתי קראתי איך פול אוסטר תמיד כותב בגוף ראשון ואיך סראמגו לא טורח לסיים משפט ואיך ענבל פרלמוטר מערבבת משלבים ואיך ג'רום לא טורח לציין את מינו של מונמורסי וגיימן קורא לגיבורת הסיפור "דלת" והבנתי שוואלה, אין טעם שאהיה ביקורתית עם עצמי כלפי בחירת הגופים שלי, במיוחד שאני לא מנסה להוציא לאור שום דבר מזה אז גם אם אכתוב כמו הייטנר אף אחד לא ידע, וגם לא אם אכתוב כמו עגנון. אבל גם ביומן האישי שלי הקפדתי לכתוב ללא שגיאות וללא עובדות לא בדוקות. יש דברים שהם לא אד הוק אלא חלק ממך. 

קיצר אין לי פואנטה אבל לכתוב עוזר ולדעת שמישהו יקרא את זה גם עוזר, אז תודה למי שקרא והנה קטע נוראי מסרט שאף אחד מעולם לא נהנה ממנו ובכל זאת כולנו (נכון? תעדכנו לגבי עצמכם) אוהבים. 

*הסיבה שסיגריה זה מרגיע היא שניקוטין זה חומר שממכר פיזית מאד מהר, ועושה דרופים. המודעות לזה נמוכה כי תסמיני הגמילה לא מפחידים אלא די בנאליים - עצבנות, כאב ראש, חוסר נוחות. דברים שאפשר להרגיש גם סתם, בלי שום התמכרות. אז לך תדע אם אתה עצבני כי אתה צריך סיגריה, או כי הבוס אידיוט. אדם שרגיל לעשן - זמן קצר אחרי הסיגריה רמת הניקוטין בגוף יורדת והוא מתחיל להרגיש עצבני. במקביל הבוס באמת אידיוט, אז הוא מניח שהוא עצבני בגלל זה, וכשהוא מעשן סיגריה הוא מרגיש יותר רגוע אז הוא מניח שהסיגריה הרגיעה אותו. מה שקרה בפועל זה שהבוס עצבן אותו יותר ממה שהיה מעצבן בלי קריז לניקוטין ברקע, כי המכור עצבני בכל מקרה ואז כל מה שקורה הופך לעוד יותר מעצבן. ואחרי הסיגריה הוא רגוע, כי היה לו קריז ועכשיו אין לו. אבל הוא לא הבין שזה קריז ולא הבין שיש שני גורמים לעצבים שלו ולא רק אחד. כלומר בפועל, הסיגריה אכן מרגיעה, אבל היא מרגיעה עצבים שללא עישון לא היו מתרחשים מתלכתחילה. בנוסף יש אפקט מרגיע לשאיפות עמוקות, שאנשים לא תמיד מרגישים בנוח לעשות ללא עישון. 

רק עכשיו מפציעה בי ההבנה שזה לא שקשה לי להירדם, אלא שאני מאד לא רוצה להירדם. 

אם אעצום עיניים, אפסיד משהו. כוכב נופל שלא אביע משאלה בגינו, ספר שלא אסיים לקרוא, קריאת מצוקה שלא איענה לה.

אני מרגישה את הזמן אוזל. את השניות בורחות. אני סופרת אותן כמו טיפות של מלקוש.

מה לספר לך, היא שואלת אותי. תשאלי הכל. מה את רוצה לדעת. וכמו שבמבחנים תמיד קרה לאנשים אחרים ואף פעם לא לי - אני בבלק אאוט. תמיד חשבתי שרוב האנשים משקרים לגבי זה. עכשיו לא הצלחתי להיזכר באף אחד ממאות הדברים שרציתי לשאול.

אולי המתכון לתבשיל החצילים - אבל אם אשאל עליו, מניחה שאכעס על עצמי שבזבזתי זמן על חצילים.

אני  מוצאת דרך לשאול משהו, והיא מספרת סיפור שכבר שמעתי, לא אכפת לי, העיקר להיות איתה. והיא צוחקת על זה, אומרת הנה, תראי אותי, ממחזרת סיפורים כמו שסבתא הייתה עושה, פעם צחקתי עליה, עכשיו על עצמי.

ואני אומרת לה - כן, את גם דומה לה יותר לאחרונה. חיתוך הדיבור, הבעת הפנים, טריקים קטנים שאת עושה כדי לשפר את העולם. גם לסיפורים  שלה אהבתי להקשיב. 

ואני לא אומרת לה - אני אבכה עליך באותה קינה שבה בכיתי עליה.

אני נושמת בשקט בשביל לא להעיר אותה, ואולי בזה כל העניין. אולי נדודי השינה הם רק ההבנה האיומה, המפחידה, חסרת הרחמים, שכל רגע שאוותר עליו, באמת לא יחזור לעולם.

זה ככה עם כל הרגעים בחיים באותה המידה, אבל כמו עם הרבה דברים אחרים - אנחנו בזבזנים כשיש שפע, קמצנים כשיש מעט, ואחוזי חרדה כשנשארו רק כמה אחרונים. אנחנו מחשבים את הסוכריות האחרונות בקופסה, חוששים לקחת אחת שמה נזדקק לה בהמשך, ואת זו שלקחנו מנסים למשוך כמה שיותר.

אבל אלה לא סוכריות, שאפשר לשמור אחת לאחר כך. אלה חיים, שנגמרים.

אני יושבת עכשיו ב... לא חשוב איפה, ויש מישהי שעובדת פה וצריכה לתת שירות בסבלנות ואכפתיות. היא נראית מאד נחמדה.

אני יושבת והיא עומדת. אני גולשת בכלוב והיא עובדת. 

איזה צירוף מילים נחמד זה, "גולשת בכלוב". תמיד גורם לי לדמיין דמות מצויירת על גלשן בים עם סורגים מסביב.

יש לה קעקוע של טריקסל שמציץ משולי המדים. קטן, אלגנטי, מיקום שקל לפספס. בתנוחה שבה אני יושבת קל לראות באיזה אתר אני, אם עומדים לידי. אם היא מכירה את אתר הכלוב היא תזהה את הלוגו בחצי מבט. היא לא מסתכלת עלי, היא שקועה בעבודה שלה.

אני חושבת לרגע, אם זה יהיה נחמד שהיא תדע שזיהיתי. אולי נחליף מבטים ונחייך. אולי יהיה לנו יותר נחמד יחד בהמשך היום, כשאנחנו כבר יודעות משהו זו על זו. ואולי זה יביך אותה שהלקוח יודע עליה דברים ותרגיש יותר בנוח אם לא ארמוז לה שהסמל מוכר לי.

מה אתכם? הייתם רוצים שלקוח יקלוט איזה רמז ויסמן שהוא מכיר ויודע? זה מקרב? או מביך ומפר פרטיות?

(לגבי זה שאנשים עושים קעקוע של טריקסל כי זה סמל השמש או משהו כזה - בואו פשוט נתעלם מהאופציה הזאת כרגע, סבבה? :-)) 

נסו לדבר עם אנשים שטוב להם. 

יש איזה קטע כזה, שכל הזמן מדברים על מה שלא, ולא אומרים מה כן. זה מתחיל מההורים. "אל תעשי ככה וככה" הם אומרים לילד בן השלוש שלהם, ולא אומרים לו מה הוא אמור לעשות במקום. אז זו ההתנהגות שהוא לומד ולוקח איתו לחייו הבוגרים. 

אני יושבת בסלון של חברה ושותה קפה והבן שלה משועמם. נורא משועמם. "אמא, תשחקי איתי!". היא לא רוצה לשחק. היא רוצה לשתות קפה ולרכל. אז היא מבקשת ממנו שוב ושוב שיפסיק להפריע. תראה, אמא מדברת. תראה, יש אורחת. זה לא מנומס. אל תשב על הברכיים שלי. אל תצעק. אל תדרוש שכולם יסתכלו עכשיו עליך. אל תגביר את הטלויזיה. אל. אל. אל. 

הוא לא מפסיק והתסכול שלו גובר. רואים עליו. מתחיל להתפתח פה פוטנציאל לטנטרום. הוא עדיין מחייך ומדבר יפה, אבל רואים את המתח מתחיל להצטבר לו מאחורי העיניים. גם אצל האמא מתחילה להתפתח הבעת הפנים שיש להורים לפני שהם פתאום דופקים צרחה. 

"תני לו משהו". 

היא מחזירה לי מבט של חוסר הבנת הקונטקסט. 

"תני לו משהו לעשות. הרי הוא משגע אותנו כי משעמם לו, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. תני לו רעיון. במקום לומר לו מה לא לעשות, תציעי לו מה כן לעשות. תני לו משימה או משהו. הוא מציג לך בעיה - תני לו פתרון". 

היא לא הייתה צריכה אפילו להתאמץ כדי לחשוב על זה. לפני כמה ימים הוא קיבל סט לגו חדש ועוד לא סיים את פרוייקט הבניה המורכב. "לך תביא את הלגו שלך. תוכל להראות לנו מה בנית וגם תבנה את ההמשך". הילד מיד רץ לחדר שלו שמח וטוב לב, חזר עם לגו, התמקם על הרצפה לידינו, ומאותו רגע לא הטריד אותנו יותר מלבד "תראי מה עשיתי" סמלי מידי כחצי שעה. אידיליה. הריכולים התחדשו בהצלחה רבה. 

קיצר אז ברור שזה ככה בכל הדברים בעולם, נכון? רוצים פתרון - אל תגיד (רק) מה לא, תגיד מה כן. 

כשאתה מלמד בן אדם להפעיל מכונה אתה הרי לא מוסר לו נוהל שכל מה שכתוב בו זה לא לדחוף אצבעות פנימה ולא להשאיר ללא השגחה וכל זה. אתה נותן גם הוראות הפעלה. מראה לו איך עושים. נותן לו לעשות לבד תחת פיקוח. ואז הוא יודע לבד. ואז הוא מצליח. 

אז אולי נטריח את עצמנו לפחות עד לרמה של הדרכה על הפעלת מכונה, כשמלמדים מישהו להפעיל בני אדם וכל חייהם?

זה כל כך קל לפעמים.