Anything Goes

משהו על ציצי, משהו על תחת...

איכשהו הכל מתחיל להיות אידיוטי. ככל שיש יותר בדס"מ בבית כך יש לי פחות מוטיבציה לכתוב עליו. 

שקלתי לשאול מה דעתכם על כך שביקשתי אצבע וקיבלתי את כל היד (הפיגורטיבית. הירגעו) אבל מה זה משנה מה דעתכם? ויותר חשוב - מה זה משנה מה דעתי? 

למה יש לי בכלל דיעה על כל דבר? למה? 

האמנם אורגזמות צריכות שיחשבו עליהן? 

האמנם בדס"מ זה דבר שיש מה לומר עליו? כלומר כן, יש הרבה מה לומר עליו, אבל זה לא מה שעושים בכלוב. נראה לי. 

למה צריך שייראה לי? למה שאני אחשוב דברים על הכלוב? 

למה שבכלל אנשים יעשו דברים? למה אנחנו בכלל עושים דברים שהם לא לאכול, להזדיין, ולבלות עם אהובינו? 

למה העולם האידיוטי הזה נראה כמו שהוא נראה?

בדרך כלל אני כותבת פה כשיש לי משהו לומר או כשאני רוצה יחס או משהו כזה. אני נוטה לחשוב על מה שאני רוצה לומר, להחליט במודע אם לומר אותו מפורשות או ברמיזה, ולוודא את כל הרפרנסים שלי. כלומר, כשאני זורקת פה הערה על מדע או היסטוריה או ספרות, אני תמיד פותחת גוגל ומוודאת שכתבתי נכון את השמות והתאריכים ושלא התבלבלתי באיזה פרט. כל פוסט פה עובר מינימום שתי הגהות על הטיוטה ועוד אחת לאחר הפרסום. 

ואיך אתם כותבים? ספרו על התהליך שלכם. על מה שגורם לכם לכתוב ומה שגורם לכם לפרסם. מעניין. 

אבל יש גם ימים כמו היום שאני מסתכלת על העולם וחושבת - מה זה הטמטום הזה? מישהו מנהל את הקרקס הזה? למה כולם מתנהגים כאילו שזה סבבה? כמו בציור ההוא עם היצור שיושב בחדר שעולה באש ואומר - זה סבבה. יש ימים שמצב הרוח שלי רע והכל נראה לי גרוע. בימים כאלה אני לא כותבת בדרך כלל, או שלא מפרסמת. 

אבל היום... היום זה היום. יש ימים שבהם אני כותבת רק כי אני מתקשה למצוא איפה לתקוע את הידיים. 

קיצר אז למקרה שתהיתם, ככה זה נראה בלי עריכה.

(ממש, רק על זה חשבתם כל הלילה. ברור). 

תנסו לעשות מעשים טובים ללא תמורה. זה עושה קארמה טובה. בחיי, בדקתי. ד"א ידעתם שקארמה עוברת בירושה? לא כמו גנטיקה, אלא כמו בעלות על בית. מטען רגשי עובר מאבות לבנים וגם מטען קארמי. אני חושבת שזה קשור לזה שההתנהלות שלי בעולם והיכולת שלי לקיים הרמוניה עם הייקום אלה דברים שלומדים בבית, מההורים. מאד קשה לא להיות כמו ההורים שלנו בקטע הזה. או כמו הדמויות ההוריות שהיו לנו בחיים. או כמו עצמנו. וואטאבר. 

הכל מטומטם. 

מכירים את זה שאתם ממש אוהבים מישהו ואז הוא גוסס? זה מאד מערער כל העסק הזה. פתאום דברים נראים פחות... חשובים. אבל בעצם, דברים אחרים נהיים יותר חשובים. והדברים החשובים החדשים הם בעצם הרבה יותר חשובים מהדברים החשובים הישנים וגורמים לך להבין שהם בעצם לא היו כאלה חשובים מלכתחילה ואולי היה קצת דבילי לשפוך עליהם כך כך הרבה מלל.

אבל על הדברים החשובים באמת, איכשהו יש פחות מה לומר. 

ובלי הקלדה ובלי סיגריות אני לא ממש יודעת מה לעשות עם הידיים. 

כדי למצוא תפוזים יש להתעניין בתפוזים.

כדי למצוא פרנסה יש להתעניין בפרנסה.

אך כדי למצוא אהבה,

יש להתעניין בשלומם של אחרים.

אם היה לי סשן מהנה, מטריף חושים, מרגש, מרחיב אופקים, מלהיב, מרתק, מעצים, משנה חיים, עמוק ומשעשע;

ולא כתבתי עליו פוסט;

האם הוא באמת קרה?

אנא דעתכם הכנה והמנומקת. 

אתה לא יודע איך העולם עובד. לא באמת. אתה יודע חלק, אבל אתה לא באמת מבין עד הסוף, לעומק, איך הדברים עובדים. את המכניזם. את המורכבות. את הניואנסים העדינים שגורמים לדבר אחד להצליח ולדבר אחר להיכשל. את יחסי הכוחות בכל סיטואציה. את איך שהכל קשור. 

את המכלול. אתה לא מבין את המכלול.

אם לא היית אשה שמנה, יש דברים שאתה פשוט לא יודע ולא מצליח לדמיין, על הגרעין של איך שהעולם שלנו עובד.

או אם לא היית עולה חדש.

אם לא טיפסת אף פעם על הר.

אם לא ישנת בשטח.

אם לא היית האשה היחידה בישיבת הנהלה.

אם לא היית אשה. 

אם לא היית גבר. 

אם לא היית טרנסג'נדר.

אם לא ניהלת תאגיד.

אם לא ניהלת עמותה.

אם לא היית עני.

אם לא זכית בלוטו.

אם לא היה לך עור כהה. 

אם לא היה לך עור בהיר. 

אם לא היית ילדה בת 12 עם חזה גדול.

אם לא היית חוקר באוניברסיטה. 

אם תמיד היה לך איפה לגור. 

אם לא היית יתום.

אם לא היית נגר.

אם לא היית רקדן בלט.

אם לא גלשת על גל.

אם לא החזקת תינוק שנרדם בידיים שלך.

אם לא ילדת תינוק.

אם לא קראת את כל הספרים. 

אם לא גידלת חזיר לשחיטה. 

אם לא אילפת כלב. 

אם לא הלכת בבוקר אל תחנת האוטובוס בחצאית קצרה ונעלי עקב וגרביונים קרועים ואיפור קצת מרוח. 

אם לא רקדת הורה. 

אם לא ניסית להגיש תלונה במשטרה במדינה שאינך דובר את שפתה. 

אם לא עיסית כפות רגליים של הורה גוסס. 

אם לא עמדת על במה והשתחווית לקהל שמוחא כפיים. 

אם לא סובבת את הגב אל מישהו שבוכה ומתחנן שלא תעזוב אותו. 

אם לא ביצעת החייאה בפצוע. 

אין לך מושג עם איזה שיט לא נדרשת מעולם להתמודד. 

מכירים את זה שתפוסים לכם שרירי הירכיים למרות שלא הייתם באימון מאז יוגה בזום למתחילים במרץ 2020?

טענתי: זהו הקאבר המוצדק ביותר בתולדות המין האנושי. 

דונו. 

אני נורא אוהבת לקבל ספנקינג, פשוט כי זה נעים. כמו שנעים לי נשיקה בעורף, נעים לי כאפה בתחת. 

אבל בניגוד לנשיקה, כאפה אחת לא ממש עושה את האפקט, צריך כמה. אחת אני פשוט לא מרגישה. צריך לפחות חמש כדי שזה יתחיל לדגדג ועוד חמש כדי שיצרוב קצת. 

עד כאן הכל בסדר. 

העניין הוא שאני לא מתחברת למשחקי תפקידים וגם לא בן הזוג שלי. כל הקטע הזה של מורה-תלמיד, סוהר-אסיר, ג'וקר-באטמן וכיו"ב - ניסינו, זה יוצא לנו מאולץ ולא סקסי. היה מבדר, אבל לא סקסי. ועוד עניין הוא שבגלל הפוזיציה הנדרשת, קשה לשלב את האקט הזה בתוך פורפליי באופן הרמוני. הוא דורש שכולם יכנסו לעמדות שלהם ולא יעשו עוד דברים אחרים תוך כדי. אז נוצר מצב כזה קצת מביך: זה לא משתלב לי בחיים באופן אורגני, זה לא נכנס כחלק מסיפור מסגרת, אז מה נשאר? איך אני משיגה ספנקינג מבלי שזה ירגיש כמו טקס מכאני? 

הבו לי חוכמת המונים בבקשה. 

תודה מראש. 

(כולם מכירים את הציורים האלה, נכון?) 

אז...

האהבה היא לדחוף את אשתך אל רצפת המטבח המלוכלכת כדי שהיא תהיה בגובה המתאים למצוץ את הזין שלך ואז כשהחלטת למשוך אותה בשיער אל חדר השינה כדי שתוכל להישען בנוחות על כרית בעודך מזיין לה את הגרון, זכרת לקחת אתך את המשקפיים שלה כדי שהיא לא תיבהל כשתתעורר ולא תמצא אותם.

הייתם צריכים לראות  את זה - אשה מסמורטטת ביד אחת וזוג משקפיים ביד השניה.

הרגעים הפיציים האלה פשוט ממיסים אותי.

הקטע הוא  שבתכלס האהבה היא רגעים הרבה יותר דרמטיים ונושאי השלכות; אבל את הרגעים הזעירים יותר קל לכתוב. כי בגלל שהם כאלה קטנים, לא קשה להקיף אותם בכמה מילים, משפטים בודדים, צילום, פריים בודד.

מה, לכתוב פעם אחת בלי מטאפורה? אשכרה לומר את מה שיש לי לומר? חח. זה קונספט מאד חדשני בשבילי. לעזאזל, זה כל כך מטורף שזה יכול לעבוד!

האהבה היא תמיד לחשוב על טובתה.

תאהבו מישהו שבכנות רוצה שיהיה לכם טוב. אם תצליחו למצוא מישהו כזה, שבאמת חשוב לו שתהיו מאושרים ולא תפחדו, דפיקות הגרון כבר יגיעו עם הזמן. 

זכור לכם שיש קטע שכמה קצינים מדברים ביניהם על הנישואים המתדרדרים של קולונל שייסקופף (נכון? או שאני טועה בקולונל?) בהקשר של המסדרים שהוא עורך לחיילים ומגנים אותו על כך שאינו מצליף באשתו? אחד מהם מסיים את השיחה במשפט "אני מדבר על הצלפות, למי אכפת ממסדרים!" או משהו כזה. 

קיצר אז האם מישהו פה יודע באיזה פרק זה?

תודה מראש. 

סתם, לא חייבים לדבר. 

גיליתי את LP רק היום. זה בגלל שאני לא רואה חדשות? כל כמה זמן אני מגלה איזה זמר שכולם מכירים כבר עשור. נגיד, לקח לי כמה שנים לטרוח להקשיב לכמה שירים של הסיה הזאת שכולם מדברים עליה. רוב הזמן כל מה שאני מפסידה זה פופ מעפן, אבל סיה לא מעפנה בכלל וכותבת שירים מאד יפים. 

בכלל, תגידו, זו רק אני או שפופ נהיה הרבה יותר טוב בשנים האחרונות? זכורה לי תקופה שבה היית מדליק ערוץ מוסיקה בשעות השיא ובמשך שעה שלמה שומע רק דברים מכוערים ומשעממים שמדכאים אותך. אבל ג'סי ג'יי בכלל לא מכוערת וגם לא מדכאת. היא נראית קצת משוגעת, אבל במקצוע שלה זה יכול להיות יתרון. 

כשהייתי נערה זה היה כזה "פופ רע, רוק טוב". אולי זו אני שכבר לא כל כך דיכוטומית, בגיל שלושים פלוס. אבל באמת, נכון שנהיה יותר טוב לאחרונה? 

קיצר אז רק עכשיו גיליתי את LP, ואיך גיליתי אותה? צפיתי ביוטוב באודישנים עיוורים מתוך The Voice ברחבי העולם (בפיליפינים יש הכי הרבה כשרונות פסיכיים ומפתיעים. ברוסיה יש הכי הרבה זמרים ששרים באנגלית בלי לדעת את המילים), והגעתי לאודישן בצ'כיה עם זמרת מדהימה, Lucie Večeřová, שנתנה אודישן מטורף וגרמה לי להתאהב בה (חפשו. זה נפלא) ואז חיפשתי את ההופעות האחרות שלה ושם היה ביצוע מושלם לשיר בשם Lost On You, ואחרי ששמעתי אותו כמה פעמים בלופ שמתי לב שזו לא רק היא אלא גם השיר עצמו ממש אחלה, אז חיפשתי את הביצוע המקורי והגעתי לסדרת קליפים של משהו בשם LP שעושה קאברים אבל אופס מסתבר ש Muddy Waters זה לא קאבר ו-וואו, מה זה הקול הזה שיוצא ממנה ומה זו השירה הנפלאה והמרגשת הזאת ולמה לא כל העולם מדבר עליה. ואז אני פותחת גוגל ומגלה שהעולם דווקא כן דיבר עליה ואפילו הייתה הופעה בברבי. והיא אפילו חמודה בראיונות.

טוב נו. תמיד אני מגלה בדיליי. כי אני לא רואה חדשות וכי רוב הזמן אני מקשיבה לאנשים שכבר מתו. 

אז לא קורה לי הרבה, ה"וואו" הזה. 

אז אני מתרגשת. 

אז ברור שאחלוק איתכם. 

תעדכנו מה חשבתם ואם כבר הכרתם ובפעם הבאה שאתם רואים זמרת כל כך נהדרת תגידו לי שאדע גם. כשאני מגלה משהו חשוב ומרגש אני מספרת לכם, אז מגיע לי גם. 

קיצר, נכון היא נהדרת? הקול שלה מכשף בעיני. 

.