Anything Goes

אם היום אנחנו זורקים לפח את כל המדיה החברתית;

מה יקרה לנו?

בהתחלה זה יכאב. אחר כך נצא החוצה. 

אבל יותר מהכל אני בעד פרופורציות. 

ואולי כדאי לזכור שעל כל פוסט מרושע שהתרעמנו עליו, ועל כל תגובה בפורום שאומרת "אצלי יש עונש על שימוש במילת בטחון", ועל כל התלהמות מאשימת קורבן, ועל כל אמירה גזענית, מיזוגנית, הומופובית, אליטיסטית, וסתם חסרת לב ומלאת זדון שאנחנו נתקלים בה באינטרנט,

יש גם מישהו שבשקט, בחושך, הורס למישהו אחר את החיים, ולא כותב על זה שום דבר. 

אני יודעת שהשנאה העצמית לא קשורה באמת למשקל. אני יודעת שכולנו קורבנות של אותה תרבות. 

הכל בסדר. 

אני לא אגיד לך שאין לך זכות לקטר כי אני יותר שמנה, אל תדאגי, אני יודעת שזה לא יפה להגיד. 

וכשחברה שלי מתלוננת שהשמינה אני מבינה שזו החוויה שלה, ושהיא משווה עצמה לא אלי אלא אל עצמה או אל האידאל הדמיוני שיש לה בראש, ואני לא אומרת לה "אם את שמנה אז מה אני" כי ברור לי שהיא לא התכוונה לדבר עלי אלא על עצמה ועל התחושות שלה. 

אני שם בשבילה, באמת. 

אבל חברה יקרה שלי, 

כשאת מצביעה על הגוף הרגיל והבינוני שלך ואומרת "שמנה", אני יודעת שככה את מרגישה ואני לא באה לעשות דה-ולידציה לרגשות שלך, 

אבל לפעמים הייתי רוצה שתדעי איך זה מרגיש, לשמוע אותך אומרת את זה ולא לענות לך כלום. 

התחושה הזאת בפנים כשאני שומעת את זה - קשה להסביר. אין לי כל כך מילים להסביר איך זה מרגיש. אני מבינה, אני באמת מבינה, אבל לפעמים זה קשה להכיל את זה. 

פחח.

פשוט הסקס ממש מדהים לאחרונה. מרגישה שכל המשאלות שלי התגשמו בבת אחת והכל מושלם ומדהים ומרגש ומלהיב. אני כבר לא מהרהרת לעצמי בכמה שבא לי סשן אלא בכל הדברים שבא לי לעשות לבעלי המושלם. As god intended. 

הרבה ימים שרק על זה חשבתי והתחלתי לחשוב לרגע - היי, אולי עבר לי. אולי אני לא צריכה את זה יותר. מחשבות של אשה מסופקת. אני מרגישה כל כך הרבה סיפוק שאולי הוא ממלא אותי עד אפס מקום. אולי התחושה הזאת, שיש לי הכל ולא חסר לי כלום, היא סימן לכך שעבר לי. לא חסר לי כלום! החיים מושלמים. 

אבל עכשיו, טיפטיפה עייפה, טיפטיפה עצבנית, והמוח שלי כמו נחום תקום, מיד צועק - ספנקייייינג בבקשהההההההההההההההה נו שמישהו יקשור אותי כברררררר למי צריך למצוץ פה בשביל שיכריחו אותי?

אני כזאת בנאלית, יא אללה. 

שהשעה חמש וחצי לפנות בוקר, אני שוכבת בחושך ומהרהרת בכמה שאני אוהבת את בעלי המדהים וכמה שהוא מדהים וכמה שלהיות איתו גורם לי אושר וכמה שהסקס איתו גורם לי חדווה וכמה שלעשות דברים ביחד איתו משפר אותם וכמה זה מעלה את איכות החיים שלי שזכיתי להכיר ואף לאהוב ואף להיאהב על ידי גבר כזה. 

ואם אני  יכולה אז גם אתם יכולים. 

מכירים את הקרם הזה שגורם לעור להיראות שזוף? מורחים כל יום במשך ימים כלשהם וזה מתכהה בהדרגה, ומפסיקים למרוח כשמגיעים לגוון שרצינו. למיטב זכרוני המכירות היו בשיאן בשנות התשעים, כששיזוף היה סקסי ומגניב וכולנו רצינו רגליים שזופות והמודעות לסרטן העור הייתה כה נמוכה שבמעריב לנוער כתבו על שמן שיזוף כאילו שיש מצבים שבהם כן הגיוני להשתמש בו. בקיצור, עדיין מוכרים את זה, למרות שנראה לי שכבר אין את הקטע הזה שאנשים מתביישים בעור הלבן שלהם. אנשים? נערות שקוראות מעריב לנוער? קשה לי מאד לדעת, בתור מי שבאותה תקופה הייתה נערה שקוראת מעריב לנוער. אולי מה שידעתי על העולם הוא בעצם מה שידעתי על קבוצת בנות אנוש קטנה וחסרת השפעה שבמקרה השתייכתי אליה. טוב, זה לא חשוב עכשיו. הנקודה היא שיש קרם כזה, ושאנחנו יודעים למה הוא קיים. 

אה, עוד נקודה שאולי תהיה רלוונטית בהמשך - אני ממוצא רוסי-אשכנזי ולעור שלי יש שני צבעים אפשריים: לבן ואדום. מן הסתם כל נסיון ill advised (ד"א איך אומרים בעברית? יש לזה ביטוי מקביל?) שלי להיות בצבע דבש אקליפטוס נגמר באותו אדום מוכר ומשעמם, שאחרי כמה ימים הופך חזרה ללבן. זה היה כואב ומכוער והפסקתי לנסות. אני שמחה שהפסקתי, זה לא נעים להרגיש שמשהו לא בסדר בגוף שלך, משהו בסיסי כמו עור. זה הצבע שלי ואני בשלום איתו. פעם היו לי הרבה חברות תימניות ואתיופיות והן נהנו לצחוק על איך שהן חברות שלי רק כדי להרגיש בטוחות לחצות את הכביש בלילה, כי אני זוהרת בחושך. היום הנושא כבר לא עולה כי כמות החברות ירדה עד כדי כך שלא ניתן לחלץ מהן מדגם מייצג לאף עדה. אויש, שוב סטיתי מהנושא. קיצר אני לבנה.  

אז לפני כמה ימים חברה שלי, שבמקרה יש לה עור באותו צבע נכסף של דבש נישתי, שולחת לי תמונה של הקרם הזה עם הסבר מפורט על אופן השימוש והדגמה על הרגל של עצמה איך זה נראה. 

והיא אומרת לי... ראיתי וישר חשבתי עלייך ושזה משהו שיכול מאד להועיל לך ואני בדיוק בסופר פארם ואשמח לקנות לך בקבוק אם את מסכימה. 

ואמרתי לה משהו לקוני על זה שמכירה את המוצר ואין צורך; אבל בלב כעסתי. ולא אמרתי לה כלום, כי אני לא יודעת להסביר במילים קצרות וברורות למה בדיוק אני חושבת שהיא לא הייתה צריכה לראות את המוצר וישר לחשוב עלי, ולא הייתה צריכה לחשוב שבטח אשמח לקבל אותו, ואם כבר חשבה אז לא הייתה צריכה לספר לי על זה. היא אוהבת אותי, הכוונה שלה טובה. לא ידעתי איך להסביר לה למה זה עשה לי כזה כיווץ מגעיל בגרון, שבנוסף גם הרגיש מאד מוכר. אולי אתם יודעים?

חידוד: אני כן יודעת למה זה הפריע לי. רק לא יודעת להסביר את זה בדרך פשוטה ונגישה. 

בפנטזיות שלי, יש לנו מגירת ציוד עשירה שתמיד פתוחה. בפנטזיות שלי אני חטובה ולובשת עור ותחרה והכל נראה עלי מדהים. הוא אמן הצלפות ואני אומנית פגינג וכל סשן שלנו הוא שעות של חדווה ויצירתיות. חדר השינה שלנו, בחלומות, מלא בשוטים וחבלים ונרות וסכינים ויש צידנית עם קרח. בפנטזיות תמיד יש סצנה. זה מאד משוכלל. ותיאטרלי. ועשיר. זה מאד עשיר.

במציאות שלי, היום בבוקר, אני מתעוררת לתוך החיבוק שלו ובקושי מרגישה את ההבדל בין החלום לערות. זיון נינוח של שבת בבוקר מתחת לפוך גורם לי להרגיש כמו חתולה שמנה ושבעה. ועשירה. אני חתולה מאד עשירה.

בבקרים כאלה אני חושבת, מזל שאני לא כזאת פטישיסטית שאני  צריכה פירוטכניקה כדי להזדיין עם בעלי. מזל שזה לא אירוע מיוחד. מזל שיש לי שפע מזה, שפע שאני יכולה לשקוע בו ולגרגר בהנאה. לשהות בתוך האושר, ממש בפנים.

יש ימים שאני נורא רוצה את הפירוטכניקה. ונורא מתבעסת שאין. אבל היום הוא לא יום כזה. החתולה העשירה בדיוק קיבלה משלוח טרי של שמנת, והיום החתולה הזאת מאד מאד שבעה. 

להלן קופי פייסט של מלוא השיחה, ציטוט מלא מהתו הראשון לאחרון. לא נגעתי. 

הוא: משוייכת?

אני: אכן. 

הוא: סליחה אם כך. 

אני: סבבה יום נעים

וזהו! הוא לא אמר יותר שום דבר!

שומעות חברות? העולם גדול ואם יש אחד אז מצב טוב שאי שם יש עוד.  יש תקווה לאנושות!

מכירים את הסרטונים האלה שמראים איך להכיל בכי של ילד? שנותנים לו לבכות אבל לא עוזבים לבד אלא מכילים? שמשאירים זרועות פתוחות, לא כופים חיבוק אלא מאפשרים לקחת אותו כשיהיה מוכן? שלא מכריחים לדבר ולא נואמים אלא נותנים לו להוציא את זה ולקחת לבד את מידת התמיכה שהוא זקוק לה? 

גם מבוגרים צריכים שיעשו את זה בשבילם. 

מבוגרים לא תמיד מעזים לבכות ככה שרואים. 

אבל גם הם צריכים שיתנו להם להוציא את זה וצריכים שיכילו אותם וצריכים שיתנו להם לבוא בקצב שלהם. 

הייתם פעם בתהליך אילוף של כלב? 

בקורס אילוף לא באמת מאלפים את הכלב. מלמדים את הבעלים. את השפה. מלמדים את הבעלים איך לדבר לכלב ככה שיבין. איך לגרום לו לעשות את מה שאתה רוצה. איך לקרוא אותו ולדעת מה הוא צריך. 

אלה דברים שעוזרים גם עם אנשים. על כלב אי אפשר סתם לצעוק ולקבל תוצאות. אתה חייב לשים לב לטון שלך, שפת הגוף שלך, שפת הגוף שלו. אתה חייב לקרוא את הסימנים. 

כלב היא חיה פשוטה יותר מאדם. הצרכים שלה צפויים יותר. גם אותו לא תמיד נבין, אבל רוב הזמן נצליח לקבל את התגובה שרצינו. בעלים מאולף תמיד זוכר שזה תלוי רק בו. שאם הכלב לא מציית לו סימן שהוא לא ביקש כמו שצריך. 

עם אנשים אנחנו נוטים לשכוח את זה. הם שווים לנו, אנחנו מצפים גם מהם למודעות עצמית ושליטה עצמית. אז אנחנו שוכחים עד כמה קל לתמרן אותם. אולי זה כי לא נוח לנו לחשוב על כמה שקל לתמרן אותנו. אבל הו, כמה שזה קל. והו, כמה שאנחנו אוהבים שמתמרנים אותנו. 

קחו חיזור למשל. למה אנשים אוהבים שמחזרים אחריהם? למה אנשים לא אוהבים שפשוט אומרים להם - אני מאוהב בך! בוא ננסה זוגיות! לא, אנחנו רוצים שלא יציפו אותנו, לא מהר מידי, *תגרום* לי לרצות אותך. כשאנחנו עצובים, ורוצים שינחמו אותנו - מהם ניחומים? מה הם משנים בעולם? רק רגש. 

אנשים אומרים "מניפולטיבי" כאילו שזה רע או זדוני. אבל כל מה שאנשים עושים זה לזה הוא מניפולטיבי, אם נרצה ואם לא. כל דבר שאנחנו עושים או אומרים לאנשים מוציא מהם תגובה רגשית כלשהי. אפשר להיות מודעים לזה ולהשתמש בזה, ואפשר להכחיש ולא להבין למה לא מחבבים אותנו. 

טרולים זה קטע מעניין. הם קלטו את הקונספט אבל לא ממש קלטו אותו. הם הבינו שאפשר לשחק באנשים כמו בבובות, אם רק מכירים את הכפתורים שלהם. עד כאן בסדר. מה שהם לא הבינו זה שהכלי הזה יכול להיות מתוחכם ולא חייב להיות בוטה וחסר רגישות כדי לעבוד. למעשה, רגישות היא מה שהופך אותו לאפקטיבי במיוחד. הם הבינו שזה כיף להוציא מאנשים תגובה רגשית ושזה גורם לשכרון-כח. אבל הם עצרו ב"להוציא תגובה רגשית כלשהי". כעס, בדרך כלל. מבוכה. אוקיי, גרמת למישהו לחוש כעס ומבוכה. ממש אתגר גדול. 

נסו פעם לגרום למישהו שמחה. לא סתם חיוך, ממש תחושה פנימית של שמחה. זה יותר קשה כי אי אפשר בכח, בניגוד לרגשות פחות נעימים. צריך עידון, תזמון, סבלנות. צריך גם טכניקה וגם כוונה. כמו שבלטריקס אומרת להארי כשהוא מנסה להטיל עליה קללת עינויים - אתה חייב להתכוון לזה. הקסם לא יעבוד אם אתה לא ממש רוצה לראות אותי מתפתלת מכאבים. 

ככה גם עם שמחה, או רוגע, או תקווה. אפשר להפיח אותם באנשים ברגע, כמו קסם. אבל כדי שזה יעבוד אתה חייב להתכוון לזה. 

אני רוצה לגדל אותם להיות אנשים טובי לב, מתחשבים, סובלניים, אכפתיים. 

והם ישאלו אותי - אמא, למה להתחשב באנשים אחרים? 

ואני אגיד להם - 

מה אני אגיד להם? 

כשהייתי קטנה אמא שלי ניסתה ללמד אותי להיות ליידי. שלחה אותי לחוג ריקודים סלוניים ושיעורי פסנתר. הלבישה אותי בשמלת מלמלה ואמרה "ככה בנות צריכות". אמרתי לה "פחח" והלכתי לטפס על עץ. איך אפשר לקחת ואלס ברצינות כשכל החברים שלך על האומגה? חינוך ביתי זה נחמד אבל את אמורה לייצר איזו קורלציה עם העולם, להנחיל ערכים שרלוונטיים למציאות. ההורים שלי לימדו אותי הרבה דברים נהדרים, אבל כל מה שלימדו אותי על אירועים חברתיים בוינה של המאה ה-19 - פחות תפס. כמו שללמוד אנגלית בבית הספר תפס, כי היה יישום בקולנוע ומוזיקה וטיולים, וללמוד צרפתית לא תפס כי לא היה איפה ליישם. 

סבתא שלי ניסתה להסביר לי את הערך הרוחני העמוק שבגללו עלי לוותר על מחשבון ותמיד לחשב הכל בראש. היום אני מבינה מה היא ניסתה להסביר לי, אבל אז זה היה על גבול הג'יבריש. הטיעון לפיו אולי יום אחד לא יהיה לי מחשבון נגיש היה מגוחך מכדי שאתעמק בו.

אני לא אהיה כמו ההורים שלי. אני לא אכין את הילדים שלי למאה התשע עשרה. אני אכין אותם לעולם שמצפה להם כאן ועכשיו ומחר. 

אבל אני עדיין רוצה שיהיו אנשים טובים. הם יהיו מאושרים יותר ככה, אין לי ספק. אבל אני מסתכלת על העולם שמסביב ולא יודעת איפה להטיל את העוגן, לא יודעת איך להפוך את הסיפור הזה לאמין. 

תהיו אנשים טובים - זה יהיה יותר טוב בשבילכם. זה רק נראה כאילו הרמאים מנצחים. זה רק נראה כאילו חסרי הלב מובילים. זה רק נראה כאילו אין לכם מקום בעולם. 

איך להסביר את זה מאפס? לפעמים אני מרגישה שזה כמו אי המתים - מיקום שידוע רק למי שכבר יודע.